טוסט לומדת לעוף

פעם חשבתי שאני בן אדם ממש מדהים, בן אדם שממש קל להתאהב בו. בן אדם לא מושלם, וגם לא קרוב לזה, אבל מודע לעצמו באופן די נחמד. אבל היום, כשהבויפרינד שאל אותי "את יודעת שאני אוהב אותך... נכון?", בדרך כלל אני עונה "בטח" בשמחה, או "איך אפשר שלא?" בציניות, היום התחלתי לחשוב למה הוא אוהב אותי, למה הוא אוהב דווקא אותי, כלומר, מה יש בי שאין באף אחת אחרת? מה הדבר שכל כך מיוחד בי שמבדיל אותי משאר שלושת מיליארד הנשים שחיות בכדור הארץ?

אני כבר לא מיוחדת כל כך כמו שהייתי.. "כן... לפחות זה מה שאתה אומר" "הכי חשוב".

את השבת כולה ביליתי בבית ספר הקודם שלי, היה ממש נהדר וראיתי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. אין לי הרבה לכתוב על זה, לכן אני נאלצת לסיים.

אוהבת, אותו בעיקר, אבל גם אתכם,

הטוסט האחרת שכל השבת רק חשבה על החיבוק שהיא הולכת לתת לו היום.

הכל אדיר!