טוסט לומדת לעוף

התעוררתי היום בבוקר, הפעם לא לזרועותיך, אבל הייתי צריכה לקום בכל מקרה. חשבתי על בקרים שאני כן מתעוררת לזרועותיך, כמה כיף זה להתעורר למגע שלך, לשפתיים שלך, לקול שלך. כן, וואו, הקול שלך, הקול העמוק שלך. אני אוהבת שאנחנו צוחקים על משהו קטן ואז אתה מגייס את הקול הכי רציני שלך, כדי שאני לא אחשוב שאתה צוחק, ואומר לי כמה אתה אוהב אותי, או כמה היית רוצה שאני אשאר כאן ללילה הזה ואולי גם זה שאחריו, עד שיימאס לנו. אבל כשחושבים על זה, אף פעם לא יימאס לנו, בעצם אולי אחרי כמה זמן יימאס, אבל נחמד לחשוב על זה שלא יימאס אף פעם. אנחנו יכולים לשכב במיטה, עם בגדים או נטולי בגדים ולהסתכל אחד על השני במשך שעות, בלי להגיד מילה, אולי מדי פעם להגיד משהו בסגנון של "יש לי פיפי" וללכת מהר לשירותים, אבל לא יותר. יש את השעות האלה, שעות שהליבידו שלכם עובד זמן נוסף, ויכולת להשאר ככה גם כל הלילה, אבל אז אתם מגלים שאין לכם קונדום, ולא ממש מתחשק לך להתלכלך כולך, אז אתם פשוט שוכבים צמודים אחד ליד השני, לבושים או נטולי בגדים, כשהמחשבות שלכם מלאות רק אחד בשני, הידיים שלכם עוברות בתשוקה אחד על השני והכל ממש אדיר!

ואז אני יוצאת מהחלומות שלי ומגלה שהתעוררתי הבוקר לא לזרועותיך, ושזה לא באמת שווה הבוקר הזה, אז אני מחליטה לחזור לישון, בתקווה שכשאני אתעורר, אני אתעורר לזרועותיך.

אוהבת ומעורבת בתחשות שכוללות בעיקר געגועים ובדידות,

הטוסט האחרת, שנכשלה לאחרונה בפיסיקה, הסטוריה ותנך ושוקלת ברצינות לפרוש מהלימודים.

הכל אדיר!

(כמה ש... 24.12.08, מ-18:45 עד עכשיו, וכנראה גם בשנתיים וחצי הקרובות:)

וואו, כמה שאני שונאת את הורים שלי.

וואו, כמה שאני מאוהבת בהיפי שלי.