טוסט לומדת לעוף

אני בוכה. אני בוכה כבר במשך שעה לצליליו של השיר Hallelujah של לאונרד כהן שחוזר על עצמו שוב ושוב. אפילו אין לי מושג למה אני בוכה, אולי בגלל כל המתח שהצטבר אצלי בשבוע האחרון.

i heard there was a secret chord
that david played and it pleased the lord
but you don't really care for music, do you
well it goes like this the fourth, the fifth
the minor fall and the major lift
the baffled king composing hallelujah

פתאום נראה לי שכל כך נחמד לאנשים שכן מצליחים להאמין באלוהים, או ביישות כלשהי שנמצאת מעלינו ומתכננת את הכל, התחושה הזאת של חוסר הפרטיות וחוסר המרחב כל כך קורצת לי. מזכיר לי קצת את התחושה שעברה בי כשקראתי בפעם הראשונה את "אשתו של הנוסע בזמן", התחושה הזאת שכל תנועה קטנה שאני עושה היא חיונית ומשפיעה, אבל התנועה הזאת היא קבועה ותתרחש בכל מצב, בכל מציאות או בכל יקום מקביל. פתאום נראה לי כל כך קורץ להאמין שממש יש לך יעוד ביקום הזה, ושאתה לא תמות עד שלא תמצה אותו, ואם תמות לפני שתמצה אותו אז כנראה שהייתה לזה משמעות.

well your faith was strong but you needed proof
you saw her bathing on the roof
her beauty and the moonlight overthrew you
she tied you to her kitchen chair
she broke your throne and she cut your hair
and from your lips she drew the hallelujah

חשבתי על זה שדווקא האנשים הכי חשובים לי הם לא מודעים לזה בכלל. כשישנתי עם משה על הדשא שבירדן באחד הימים, לפני שנהיינו ביחד, לא דיברנו בכלל. אולי לו לא היה מה להגיד, אבל אני פשוט נהנתי מהשקט. המרחב הבלתי נתפש של שמיים מלמעלה, הנוף המדהים מהצדדים, הרחש של המים. ישנתי לידו, והרגשתי כאילו רק אנחנו שם, בעולם, הרגשתי כאילו הוא היחידי שיכול באמת לקרוא אותי כמו ספר פתוח. אהבתי את המבט החודר שלו לתוך גופי, את היידים שמלטפות לי קלות את צידי הבטן ואת השיער. הקשבתי לשקט ולמחשבות הבלתי נשמעות שלו.

baby i've been here before
i've seen this room and i've walked this floor
i used to live alone before i knew you
i've seen your flag on the marble arch
but love is not a victory march
it's a cold and it's a broken hallelujah 

well there was a time when you let me know
what's really going on below
but now you never show that to me do you
but remember when i moved in you
and the holy dove was moving too
and every breath we drew was hallelujah 

ראיתי חדשות הערב, לכל הערבים בסרטונים היו מבטים כל כך מדוכאים, פרצוף של "למה דווקא אנחנו?", ופתאום הצלחתי להסתכל להם בעיינים, מעבר לרצח ולטרור, מעבר לדת ולשפה, מעבר לכל השוני. הם פתאום נראו כל כך אנושיים. לא האמנתי שאנשים שיכולים להקדיש את חייהם לרציחת אנשים חפים מפשע יכולים להיראות אנושיים. ואז קפץ לתמונה דובר החמאס ואמר שהם לא ירימו דגל לבן עד שאחרון חיילם ימות, ופתאום הם כבר לא נראו לי כל כך אנושיים.

ראיתי את הסרט בופור, ופתאום התחלתי לחשוב על הילד הקטן, שבטח לא למד כלום מהחיים שלו, הילד הקטן, שלא זכה לראות את מדינת ישראל בתפארתה, ולא יזכה. הילד הקטן, שלא יזכה לפתח חלומות ומשאלות, לא יזכה לחוות אהבה אמיתית. הילד הקטן שלא יראה עוד טלוויזיה ולא יזכה לראות חדשות. הילד הקטן שלא יזכה להתאהב בשיר, להרגיש אותו מדבר אליך, את הצלילים שנשמעים כאילו חוברו במיוחד בשבילך. הילד הקטן שלא יחייה יותר.

well, maybe there's a god above
but all i've ever learned from love
was how to shoot somebody who outdrew you
it's not a cry that you hear at night
it's not somebody who's seen the light
it's a cold and it's a broken hallelujah 

כשאני אמות, כולם יזכרו אותי. אני לא אמות בתור ההיא, אני אמות בתור אני.

יש לי עוד זמן.

hallelujah... 

הטוסט האחרת.