טוסט לומדת לעוף

בתנועות רגועות של הגוף אני מסתכל עליה מזיזה את כל גופה על הבמה הגדולה, אור הזרקורים רודף בשלוותיות אחרי גופה המתרוצץ לכל אורך הבמה. האורות נכבים לרגע ואור צדדי נמוך נדלק. האור הזה כל כך מחמיא לה, חשבתי. אני מסתכל עליה, רק עליה, החל מרגליה העדינות שאם מסתכלים טוב אפשר לראות אותן קצת רועדות מהמאמץ ועד לשיערה הבלונדיני שאסוף לקוקו גבוה אפילו בלי פגם אחד קטן. כולם ממשיכים לרקוד בצעדים הקבועים ורק היא בשלה, בשמלתה הירוקה, בתנועות העדינות של הגוף שלה.

אני כבר מתחיל לדמיין אותי קם מהמושב שלי שבשורה הראשונה, עולה לבמה, כל שאר הרקדנים מסתכלים עלי במבט תמוה ואני מתחיל לרקוד איתה, באיטיות. הבמה מתרוקנת מרקדנים וכעבור כמה דקות גם הקהל מתחיל לצאת. רק אנחנו שם, על הבמה, רוקדים בתנועות קבועות של הגוף.

אני מתעורר מההזיה שלי וממשיך לצלם. אני מצלם וממשיך לחשוב על הלילה הקסום שלא קרה אף פעם. אני מתמקד רק בה. היא, עם שמלתה הירוקה, נראית כל כך תמימה, אבל רק אני יודע שאם מסתכלים לה טוב בעיניים בכמה שניות שהיא עוצרת כדי להתנשף, אפשר לראות את המבט הבוגר שלה, המבט שרק רוצה להצמיד אותך לקיר ולנשק אותך. הנה היא, ממשיכה לרקוד לקול סימפוניה מרתקת. בכל שנייה שעוברת התנועות שלה נבלעות היישר לתוך מציאות אחרת, מציאות שאפילו אני לא יודע להגדירה, אך היא נמצאת בתוך הראש שלי, ולא רוצה לצאת. הידיים הארוכות והדקיקות שלה נוגעות בשמלתה, הן יוצרות את התחושות הכי ממשיות שיכלו ליצור. היא תפשוט את שמלתה ותעמוד עירומה כולה לפני ועדיין לא אצליח לראות מה באמת יש בפנים, או איך היא מצליחה להיות כל כך אמיתית בזמן שהיא כל כך לא. אני מזיל דמעה, אחת, רק אחת, אני אפילו לא יודע למה, אולי כל השאר הפכו לבלתי נראות, כאילו כדי לא להפריע לקסם שהיא יוצרת על הבמה. אני מתרוקן לאט, הכל יוצא מתוכי: חלומות, תקוות, רצונות, שאיפות; הכל יוצא ורק המבט הנוגע נשאר בעייני. אני רוצה ללכת ולקלף את כל השכבות ממנה, לראות מה יש לה להסתיר, דמעות שמותירות פצעים עמוקים.

ההתחלה של הסוף, אפקטים שהולכים ומתעממים עם כל שנייה שעוברת. וואו, אני ממש צריך להשתין. במחשבות אלו אני יוצא מהאולם, מרחוק שמעתי את הסימפוניה האיטית דועכת ועוד מספר דקות יתחילו מחיאות הכפיים. מחיאות הכפיים התחילו מוקדם משצפה.

וגם: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

הטוסט האחרת.