טוסט לומדת לעוף

יש את השניות האלו, שניות שאני פתאום מבינה עד כמה טוב לי בחיים. זה קורה לי בעיקר כשאני שוכבת מחובקת עם הבן אדם הכי מדהים שיכולתי לשכב מחובקת איתו, אבל לא רק. זה קורה לי גם כשאני שומעת על דברים עצובים, ומבינה עד כמה טוב לי. זה קורה לי כשאני קוראת ספר שהדמויות בו מבינות שהן הכי מאושרות שיש, שניה לפני שהעלילה מתהפכת או שהספר נגמר, אני קולטת עד כמה טוב לי.

במקרה הזה השניות האלו היו בזמן ששכבנו מחובקים על המיטה, הזיעה הקרה של שנינו מדביקה אותנו אחד לשני. בדרך כלל אני כותבת כשאני רוצה לסדר את המחשבות שלי, אבל הפעם אני מעדיפה שכל היומיים האלה ישארו לא מסודרים במוח שלי. אתמול בערב, לפני שהלכנו להופעה בראש פינה של חברים שלנו, שנינו שכבנו על המיטה ולא הצלחנו להפסיק לצחוק. זה היה מן חיבור כזה. זה לא באמת היה כזה מצחיק שהתחשק לי להוריד גרביים ואז כשרציתי לגרוב אותם בחזרה מצאתי רק גרב אחת, והפכנו את כל החדר שלו עד שמצאנו את הגרב האבודה. זה היה מן צחוק כזה של אושר, צחוק שנעצר בפתאומיות כי הוא החליט לקפוץ עלי ולהגיד לי שהוא אוהב אותי כל כך. שנינו היינו כל כך שיכורים, שיכורים מאהבה בעיקר. לא בעיקר, רק מאהבה. כמובן שהשיכרות הזאת לוותה בתאוריות מוזרות על ארנבים שגונבים מאיתנו קונדומים כי הם חרמנים ולא רוצים איידס ועוד ארנבון במשפחה ועוד דברים מצחיקים.

בשלב כלשהו בלילה, אחרי שכל החברים שהיו באקסטזה מטורפת אחרי ההופעה הלכו הבייתה, בערך בשתיים לפנות בוקר, ישבנו על המיטה, קצת עייפים והרבה מאוהבים, התחלנו לבכות. בכי של אהבה, בכי שקורא "מה הייתי עושה בלעדייך?" לפעמים אני חושבת שאם לא אהיה איתו ברגעים אלה אני אתפוצץ למליון חתיכות, אולי לא מליון, אולי רק עשר. אבל עשר זה לא הרבה, עשר אפשר להדביק בקלות עם דבק לבן, אז שיהיה מליון.

האהבה שלנו, מסממת אותנו, משאירה אותנו נפעמים. אני מזילה דמעה, והוא נשכב לידי ומתחיל גם לבכות, חרישית. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות והשעון מראה על שעה מסוימת, שעה שלא נרצה שתיגמר, ופתאום, בלי ששמנו לב, עברו פתאום שלוש שעות שרק דיברנו בהם, וצחקנו קצת, ואהבנו הרבה.

הקטעים הכי עצובים בכל הימים המדהימים האלו, הם הדקות האחרונות שלנו ביחד, שנראה אחד את השני רק ביום ראשון בשעה שמונה ושבע עשרה דקות, ואז הוא אומר בדרך כלל, את המשפט שיתקע לי בראש הכי הרבה זמן. "את הסם שלי" הוא אמר לי מתישהו בלילה, "יש אנשים שמחפשים את מה שהם צריכים בכל העולם, יש אנשים שמתחילים לעשן ולשתות, יש אנשים שלא יוצאים מהמיטה עד שימצאו את מה שהם צריכים. אני מצאתי את שלי, את כאן לידי". אין לי מושג איך הוא מצליח להוציא את המשפטים האלה, שלכל בן אדם נורמלי יקח ימים לנסח אותם ולהגיד אותם בצורה הכי נכונה, הוא אמר בדיוק את מה שהרגשתי. ואז חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, אהבה, עד ליום ראשון. וכל הקסם שאפף אותנו ביומיים האחרונים נגמר בשניה שנכנסתי למונית, עד ליום ראשון, שאראה אותו שוב.

"יש את הקטעים האלה, שאני מתחילה לחשוב מה הייתי עושה בלעדייך, או מה היה קורה אם הייתי מחליטה לא לעשות משהו מסויים...", "...או מה היה קורה אם היית מתחרטת, או שלא" הוא המשיך אותי. "או על דברים שהיו יכולים לקרות" אני ממשיכה, "וקרו" הוא המשיך, "או שלא קרו", "ולא יכלו לקרות". וככה המשכנו להמשיך אחד את השני.

אני לא צריכה עוד כלום.

הטוסט האחרת.