טוסט לומדת לעוף

כולם אומרים שאי אפשר לעוף, פיסיקלית, מתמטית, לוגית, מה הם בכלל יודעים?

אני עוצמת את עיניי, חושבת על המקום הכי גבוה שתוכלו לדמיין ושאני אוכל. מקום עם נוף מפעים: דשא והרים או מדבר שומם. אני מביטה אל השממה, העולם הוא מקום כל כך שקט לפעמים, מעניין אם גם למעלה יותר, בשמיים, כל כך שקט. אחרי זה אני פשוט קופצת, קופצת רחוק, כמה שיותר רחוק שאני יכולה לקפוץ בלי לקחת תנופה. בקפיצה הזאת אני חושבת על הרבה דברים, אני חושבת על אתמול, על לפני שנה ולפני דקה. אני חושבת על המבט החודר שלך והגוף החודר שלך. אני חושבת על נשיקות קטנות ועל נופים שונים, ועל נשיקות שונות שהתרחשו ברקע של נופים שונים. ואז פתאום אני מסיימת עם הנפילה וחוזרת באיטיות אל האוויר המופשט, כולי מרחפת בתחושה עילאית.

כנגד כל הסיכויים חזרתי להביט בעינייך וראיתי את כל מה שאיבדתי שם מההתחלה.

(מתוך מחברת המחשבות שהתחלתי לכתוב, 26.1.09 בשעה 08:48)

בנוסף, נשלח לכתיבה נוצרת.