טוסט לומדת לעוף

אני לוקחת אוויר, במן אנושיות כזאת, כאילו אני נושמת רק בשביל כלל אנושי כלשהו שדורש ממני להתקיים, מה שבבסיסו נכון. אבל לא, אני לוקחת אוויר ומשאירה אותו בפנים, מרגישה איך כל המחשבות שלי מתרוקנות, איך הכל הופך פשוט יותר ורגוע. אני מוציאה את האוויר ומרגישה כאילו הוא עדיין בפנים, נהנה מהתמצאותו.

אני שוכבת על המיטה כשראשי מונח בעדינות על החזה שלו, רואה את תנודות הבטן שלי כאשר אני מכניסה אוויר ומוציאה אותו. מרגישה איך החזה שלו עולה ויורד בהתאם לנשימותיו ושומעת את דפיקות הלב שלו. בום בום. ואז שקט. ודפיקות הלב שלו ממשיכות להישמע, וגם הנשימות העמוקות שלו, אבל שקט.

"יכולתי להשאר ככה לנצח, כשאת כאן", הוא אומר, בקול שקט, כמעט ולא נשמע. עכשיו זה רק דפיקות הלב, הנשימות, הקול הכמעט ולא נשמע והשקט.

לפעמים העולם הוא מקום שקט מדי.

עברו כבר יותר מחודשיים ואני מאושרת מתמיד,

הטוסט האחרת.