טוסט לומדת לעוף

התעוררתי בבוקר, הסתכלתי מסביבי, בדקתי מה השעה, 8 בבוקר, נכון, אתמול החלטתי שהיום לא אלך לבית הספר. חבל דווקא. קיבלתי הודעה שאומרת "אני מתגעגע אלייך". ופתאום, בלי הכנה מראש, התחילו לי מן פרפרים בבטן, ממש התחלתי להריח אותו. התחלתי להרגיש אותו בא מאחוריי, נותן לי מן חיבוק נצחי כזה ומנשק אותי בצוואר. שמעתי את הקול שלו, הקול שלו כשאנחנו מדברים על דברים הזויים שככל הנראה רק אנחנו נבין אותם אי פעם, הקול שלו כשהוא לוחש לי באוזן באמצע הלילה שהוא אוהב אותי, את הקול שלו בסתם מצבים רגילים כאלה. רוח קלילה נכנסה מהחלון, השיער שלי התעופף קלות והיה לי מן התקף נוסטלגיות רצוף של דברים שקרו. הסתכלתי בפלאפון שלי על התמונות הלא פוטוגניות במיוחד שלנו. דמעות החלו לרדת להן לאיטן מהעיניים שלי, לא דמעות של עצבות, דמעות של געגוע. הצמדתי את השמיכה שלו חזק אל גופי וחזרתי לנשום. "גם אני מתגעגעת אלייך", אני לא טובה ממש באסמסים.

הטוסט האחרת.