טוסט לומדת לעוף

למחרת הסתכלתי עליו כאילו לא עברנו יום קודם את אחד הימים היותר יפים שלנו ביחד.

12 שעות קודם פחות או יותר שכבתי על המיטה שלו כשהוא לצידי. הסתכלתי על התקרה וראיתי מזווית העין אותו מסתכל עלי. "אני אוהבת אותך", אני לוחשת, אפילו לא מסתכלת עליו. הוא מסובב אותי אליו, ככה ששתי העיניים שלי מכוונות ישר לתוך העיניים שלך. "אני אוהב אותך".

חיבוק ארוך, גופים נצמדים, זיעה קרה מדביקה אותנו אחד לשניה, נשימות עמוקות, נשימות קצרות, דפיקות לב, מגע, ידיים, איברי מין, שיער, גרביים, תקרה, גשם, ירח, חלון, רעשים, גניחות, דמעות, אהבה. אהבה.

ביום למחרת הסתכלתי עליו בעיניים, חלקנו את אותן מחשבות, אותן דמעות שחזרו שוב.

לפעמים, המילים לא מצליחות לתאר את כל מה שאנחנו מרגישים. ואז אנחנו נוגעים, חיבוק או משהו יותר עמוק.

המילים מסתובבות לי בראש. כובד הגוף שלו עדיין מורגש. הקול שלו עדיין נשמע. השפתיים שלי נואשות אליו.

הוא הלך ורק הריקנות נשארה, הריקנות של היום למחרת.

(מחשבות של שש ושבע עשרה דקות בבוקר, 26.2.09):

ביום ראשון יהיה לנו שלושה חודשים. הזמן עובר מהר מדי.