טוסט לומדת לעוף

אנחנו שוכבים במיטה, כמעט ולא לבושים. הזיעה הקרה מדביקה אותנו אחד לשניה ובכלל לא אכפת לנו, אנחנו רק מתחבקים ומחזיקים אחד את השניה חזק יותר. כל אחד שוקע במחשבותיו, בלי לשתף את השני. יש מן שקט ואפלוליות באוויר והוא קוטע את האווירה הזאת בנשיקה אוהבת ישר על שפתיי. "מחר אני מתחילה חפיסה חדשה של גלולות", שתיקה, אין מה להגיד, אז אני ממשיכה. "אולי.. אני לא אקח?", אני אומרת תוך כדי שאני תוהה למה לעזאזל העלתי את המחשבה הזאת בקול. הוא מסתובב ומסתכל עלי בעיניים, "למה?". שתיקה, אני ממש יכולה לשמוע את דפיקות הלב שלנו. "תעשה לי ילד". אחרי שאני מסיימת לחשוב על כמה דפוקה אני, אני טורחת לציין שיתעלם מההערה חסרת הטעם הזאת ואני מסתובבת, ככה שגבי מופנה אליו.

"אני לא מוכן לילד, לא בגיל 16", הוא אומר, תוך כדי שאני מדמיינת את הילד שלנו מתפתח לי בתוך הרחם, יוצא החוצה לאוויר העולם, נושם, בידיעה שהוא הילד שלנו, רק שלנו ואין אף אחד שיוכל לקחת את זה. שתיקה. "לא חשבתי על היחסים שלנו בקטע של להתחתן ולהקים משפחה", הוא ממשיך. אוי ואבוי, לאן הגענו? להתחתן ולהקים משפחה?! עצרתי. "תהיה בטוח שאני ממש לא חשבתי על היחסים שלנו בקטע של להתחתן ולהקים משפחה" אמרתי טיפה בקרירות. "אתה לא רוצה שיהיה משהו רק שלנו? מן סמל לאהבה שלנו, סמל אנושי? משהו שיקשר ביננו?", המשכתי וגיליתי את טעותי. אני שונאת ילדים, מה עובר עלי? אני שונאת תינוקות שצורחים ואוכלים כל היום, אני לא רוצה ילד בגיל 16 ואני ממש לא רוצה להקשר למישהו כל החיים בגלל שהיה לי דחף אמהי או לא אמהי אבל בעיקר טיפשי למשך לילה אחד.

"אני לא צריך סמל לאהבה שלנו, אני מאוהב בך קשות והדבר היחידי שמרגיע את התחושות האלו זאת הידיעה שאת אוהבת אותי בחזרה".

ואני באמת אוהבת. הריחוק נשאר, הבהלה נשארה, החיבוק נשאר והאהבה נשארה. כשחושבים על זה, אולי הדבר היחידי שלא נשאר זה ילד, שיכל להיווצר הלילה. מזל שמישהו חשב בהגיון. אני על גלולות.

המשך לילה נהדר,

הטוסט האחרת.