שכבתי במיטה והקשבתי לדמעות שלו. הדמעות שלו זלגו ולא הפסיקו, בהתחלה הוא ניסה להשקיט אותן, הוא ויתר. לא מאמינה שגרמתי לו לבכות, בעצם אני כן מאמינה. רציתי לגרום לו לבכות, רציתי שיפתח ושיחשוף בפני את רגשותיו ושיפסיק להיות אטום כל כך. הידיים שלו כבר לא חיבקו אותי, הן נעו לכיוון השני. הוא הסתובב והתכרבל מתחת לשמיכות, בוכה. איך יכולתי לחשוב שהבן אדם הזה כבר לא אוהב אותי, או נמשך אלי? הבן אדם הזה ידע שאהיה שלו מהרגע הראשון שראה אותי. עברו כבר ארבעה ימים ואני לא מצליחה להוציא מהראש שלי את הדקות האלה, הדקות שבהן הוא בכה וגם אני, בצורה קצת חבויה, שכן, הייתי אמורה להיראות פגועה אבל לא עצובה והייתי חייבת להגיד לו כמה לא אכפת לי שיזדיין עם מלא כוסיות ואת זה הרי, אי אפשר להגיד כשבוכים.
בכל מקרה, שמלות נראות עלי ממש נהדר, אני מחייכת הרבה, לפעמים נתקלת בפרצי שמחה ומתחילה לדלג ברחוב, אף פעם לא משעמם איתי, אני חברותית, אני יודעת להקשיב, אני כנה, אני מוצצת ממש טוב.
באהבה, הטוסט האחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
