טוסט לומדת לעוף

קמתי מהמיטה, לקחתי כמה דפים ועיפרון. תוך כדי שהתקדמתי אל הספה תפסתי את השלט בידי ושמתי מוזיקה שקטה. זה התחיל משני גופים לא מזוהים והתקדם לפנים מפורטות של גבר ואישה. המשכתי לצייר בעוד לאונרד כהן שר על מריאן. אני אוהבת לצייר, אני אוהבת את הרוגע כשנשאבים לתוך ציור, אני אוהבת את קווי המתאר שנהפכים לאט, לאט ולאחר מחיקות רבות לציור שלם העומד בפני עצמו.

עייפתי משינה ועייפתי מקימה, עייפתי מפקיחות ועייפתי מלילות בודדים חסרי מלכוד. מה אם אני קצת בוכה, הדמעות סוחפות איתן שכבות של גוף ומותירות פצעים עמוקים ללא מרפא?

הרוח נושבת ואיתה גם החופש נסחף, הם עוברים דרך העצים והקברים, דרך העננים והאנשים, הם די נהנים (יחסית לרוח ולחופש). חשבתי שהטוב והצדק גם שם, הם לא היו. הם היו בביקור קצר בממלכתנו והלכו לבקר ממלכות אחרות.

הרבה אהבה, הטוסט האחרת.