אני, אני בעיקר רצה. ככה אני ממלאת את החורים שחסרים לי בחיים (סקס, חברים אמיתיים ואישיות נורמלית). ככה יוצא שכל ערב בשעה שש וחצי אני לובשת את מיטב בגדי הספורט שלי שכוללים טייץ שמגיע עד הברך וגופיית סבא, נועלת את נעלי הספורט שלי, עושה קוקו ויוצאת מהבית. אני הולכת במשך ארבעים וחמש דקות משהו כמו 3 קילומטרים של עלייה מייגעת עד שאני מגיעה לטיילת היחידה בצפת שהיא במקרה האיזור היחידי שהוא נטול עליות או ירידות בצפת, לאחר מכן אני רצה ארבעה קילומטרים וחוזרת הבייתה, מזיעה ונטולת דאגות. זה מצחיק, כל פעם שאני יורדת את הירידה שעשרים וחמש דקות קודם לכן עליתי ביגון רב, אני חושבת שפעם הבאה יהיה לי יותר קל, אבל זה כמעט ולא נכון. האמת שרוב האנשים מגיעים לטיילת במכונית או באוטובוס, אבל אני.. אני, עולה את הכל. זה עושה לי כל כך טוב, להגיע לסוף שהוא בעצם ההתחלה ולרוץ כשכולם משתחלים בעצלנות בין העצים. אני לא בכושר ולכן אני מתנשפת מהר ומזיעה והעור שלי בפנים מקבל גוון אדמדם שלפעמים נוטה לאדום, אבל אני רצה ואני לא מפסיקה. אני גאה בעצמי! ואז אני חוזרת הבייתה, מתיישבת על הספה בעייפות, אמא שלי מסתכלת עלי ואומרת בטון מאוד מעצבן "דורית, מחר אל תלכי כל כך רחוק", אני עונה לה "טוב", רק כדי להשתיק אותה ולמחרת אני יוצאת לעוד טיול נחמד בחיק הטבע.
טוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
