בעודי שומעת את הצלילים שאהוד בנאי מפיק מהגיטרה שלו, אני מבינה שאיפשהו בדרך הזאת שאני הולכת בה עכשיו, מצאתי את הרוגע והשלווה שלי. זהו צורך שמעולם לא חשפתי בפני עצמי, בגלל שבקשר הזוגי שהייתי חלק ממנו במשך עשרים ושישה חודשים, יחד עם כל הדברים שהביא לי, החיוביים והשליליים גם יחד, שלווה ורוגע הם לא חלק מהדברים האלה. ולא הסכמתי להודות בכך בפני עצמי אפילו, כדי שזה לא יהבהב לי שמשהו לא בסדר.
כשהתחלתי לחשוב מה גרם לי לתלותיות הזה שפיתחתי בנימרוד, עלתה לי המחשבה שזה כי בעצמי לא יכולתי להתלות, כי כל כך הרבה דברים היו חסרים שם, בעצמי שלי. ובתחילת הדרך הקפ"ס אמר לי לעשות רשימה עם הדברים שאני מחפשת, וצחקתי מזה קצת כי הוא תמיד מבקש ממני להכין רשימות ועדיין לא ברור לי אם זה כי הוא הבין שאני אוהבת רשימות או שזה כי גם הוא הוא אוהב להכין כאלה. וכשהבנתי מה אני מחפשת, גם התחלתי למצוא אותם. באיזשהי צורה תת-מודעית ואולי גם קצת פסיבית במקומות מסויימים ובמקומות אחרים גם מאוד אקטיבית מצידי, כך שפתאום מצאתי את עצמי עם השלווה הזאת, שבמשך שנים רציתי ולא הסכמתי להגיד לעצמי. התחלתי למצוא בדרך הזאת גם את השלמות הפנימית שלי ואת הכנות שלי. דברים שהיו חסרים לי במשך שנים.
ואין פה שום אופוריה ושום תגליות מרעישות, הכל נבנה בפשטות שלו. וכשאני שוכבת עם הגבר הזה, בהבנה מלאה שבגבר הזה לא אוכל להתאהב, מקסים ככל שיהיה, וכל הלחץ הרגיל שלי פשוט עובר לאט לאט עם ההבנה הזאת, ומליון השאלות שרצות לי בראש נרגעות, ואני יכולה פשוט להרגע וליהנות מהזין שלו נכנס ויוצא מתוכי בצורה הכי סקסית שיש. כי אני, בצורה הכי טבעית, אמיתית וכנה שהייתה לי כבר שנים יכולה להגיד לעצמי שנימרוד עדיין בסטייס אוף מיינד שלי, וסלחו לי על הביטוי האורבני הזה.
ויש איזה ציפור שתמיד אהבתי, מאז שהייתי קטנה, דרור הבית. הציפורים השכיחות שבימים הנעימים רואים אותן בכל מקום, ואיכשהו הן תפסו לי את העין. ואיפשהו בשרשרת החופש-רוגע-עצמאות שאני מוצאת, החלטתי להגשים חלום מגיל ההתבגרות ולקעקע על עצמי את הציפור הזאת. זה יקרה באחד החודשים הקרובים כשאשיג את השילוב של היקף מותניים קטן יותר וכסף.
רציונלי-אמוציונלי בדרכי שלי,
תוסת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
