והיו את ימי שישי הגשומים האלה, בערך בתקופה הזאת לפני שנה, סוף 2011 ותחילת 2012, אחרי שהיינו אוכלים ביחד ארוחת ערב עם אמא שלו, בטח קציצות ברוטב עגבניות או משהו כזה, והיינו מתלבטים מה נעשה הערב. זאת הייתה התלבטות קבועה, משום מה רצינו תמיד את אפקט ההתלבטות של שישי בערב, בסוף תמיד הוחלט להשאר בבית, בגלל החוסר במכונית, רשיון ומקומות לבילוי במרחק הליכה.
וכשהוחלט להשאר בבית היינו מפעילים את הסדין החשמלי והיינו רואים סרט ביחד ומתכרבלים במיטת יחיד שלו. תמיד היינו מתחילים את הסרט בישיבה אחד ליד השני, ממשיכים אותו כשאחד מאיתנו נשען על השני ומסיימים אותו כשהוא מחבק אותי מאחורה בכפיות. והכי אהבתי, שאחרי הסרט הוא היה נשען על הקיר, ערום ומפשק רגליים, ואני הייתי נשענת עליו, ערומה ומתחבאת מהקור מתחת לשמיכה. וכשהורדתי את הגרביים בקור כדי לכחכח את כפות הרגליים שלי בשלו תוך כדי שהזין שלו בתוכי בשלל תנוחות.
קצת מתגעגעת לערבי שישי האלה.
הכנות הפנימית הזאת שפיתחתי, וההשלמה המלאה עם הפרידה, הן אלה שנותנות לי את האפשרות להתגעגע, ויותר מכך, נותנות לי את האפשרות להודות בכך בפני עצמי, שזה הדבר הכי מדהים שפיתחתי ואיפשרתי לעצמי בחודשיים האחרונים.
תוסת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
