טוסט לומדת לעוף

איפשהו בשנות ההתבגרות שלי הייתה לי המחשבה שאני נורא רוצה לעשות שינוי, להביא משהו ממני, שאני מאמינה בו בלב שלם וחיה אותו, ולהראות אותו לעולם. ומתישהו כמה שנים לאחר מכן, בסביבות גיל 17, באופן כמעט ולא מפתיע סביב הכניסה שלי לקשר עם נימרוד, החלטתי שזה כבר לא מעניין אותי. וזה באמת לא עניין אותי, הכרזתי בקול מספר פעמים שאני שטחית לחלוטין, וכל דבר שהוא לא החברות שלי, הבגדים שלי ונימרוד, פשוט, לא מעניין אותי. ואני מקצינה את זה, רק שיהיה ברור, זה גם היה נורא שקר בזמנו כי חשבתי שלהיות שטחית זה נורא מגניב.

ואיפשהו לאחרונה מצאתי את עצמי משתפת קישור של שיר ביוטיוב, כמה פשוט מצידי וכמה משמעותי. ולאט לאט, נזכרתי בכל מיני חלומות שהיו לי שנטשתי, ויחד עם המחשבה הזאת בניתי לי קולאז' של תמונות על קרש מעץ וכתבתי שם באותיות ברורות ומודגשות "love rescue me", שהוא שמו שיר שאני מאוד אוהבת שחלק מפרויקט Playing For Change.

וכשאני ויעלה ישבנו ביחד בשמירה שלה ואיפשהו שם היא אמרה לי כמה היא גאה בי על איך שהתמודדתי עם הפרידה הזאת. יעלה, הבן אדם הכי אכפתי והכי כנה שהכרתי, ששנאה את מערכת היחסים שהייתי בה, שחשבה שהיא לוקחת ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים שזה כבר לא שווה את זה, וגם אמרה לי את זה בהמון הזדמנויות. ואז הייתי חירשת לכל ביקורת בונה, ולכן אמרתי לעצמי שהיא מקנאה. כמה שזה לא נכון, וכמה שהייתי שמחה כשהיא אמרה לי את זה. וסיפרתי לה כדרך אגב, אני מתגעגעת אליו, והיא הנהנה ואמרה שזה הדבר הכי מובן מאליו. ואז הטון הרגיל שלה חזר, "ואם את מעזה להתקשר אליו אני פשוט ארצח אותך!", צחקתי ואמרתי, "לא, לא, לא, זה ממש לא ככה. זה לא געגועים של לבכות ולייסר את עצמי ולעצור את עצמי מלהתקשר אליו. אלה געגועים של.. של להזכר ברגעים שלנו ביחד ולחייך, פשוט לחייך".

אז זאת אני היום,

תוסת