במאבק הרציונליות-אמוצינליות שלי תמיד הייתי. כלומר, יותר נכון להגיד שתמיד הייתי הבן אדם הכי אמוציונלי בעולם ותמיד רציתי להיות פחות. תמיד הייתי בן אדם ש"רוצה-רוצה-רוצה". אני רוצה-רוצה-רוצה לבכות, לצחוק, להתעצבן, לאכול, לרוץ עד אפיסת כוחות, להתאוורר, לברוח. תמיד, רוצה-רוצה-רוצה. ואיפשהו אחרי הפרידה מנימרוד, החלטתי שזה הזמן שלי לנצח במאבק הזה. ואיפשהו בפוסט הראשון אחרי הפרידה ניסחתי איזה משפט ש"הלב שלי לא תמיד יודע מה נכון בשבילי". וכשפיתחתי את הרעיון הזה, הבנתי שגם אם אני רוצה-רוצה-רוצה, לפעמים הרצון שלי מנוגד לא רק לדברים שהראש שלי מנסה להגיד לי, לרציונליות, אלא גם לכל הגיון בריא, ממש ככה.
ולאט לאט, אני מבינה שהבן אדם שאני שואפת להיות, הופך להיות אני. וכמה שזה עושה אותי מאושרת. איפשהו במנוחה שלי בין הצבא, העבודה והדרך לרשיון, אני מגלה שטוב לי, וכשטוב באמת, אני רוצה לחלוק את זה עם האנשים שישמחו איתי גם. ולכן בתוך המאבק הזה שלי, אני מגלה שיש לי את האנשים שלי, שיעשו לי טוב באמת, ונימרוד, לפחות כרגע, הוא לא אחד מהם.
תוסת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
