טוסט לומדת לעוף

"אני מביטה בבת דמותי, והיא מחזירה מבט.

אני מניחה את אצבעי על המצח שלה ואומרת, "היעלמי",

אבל זו היא שתישאר; אני זו שנעלמת"

[אישתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר. עמ' 458]

סיימתי לקרוא את אישתו של הנוסע בזמן, בפעם המליון בערך וכל פעם מחדש אני מתלהבת מהספר ומכושר הכתיבה של אודרי ניפנגר.

אהבתי את הקטע למעלה, גרם לי לחשוב.

סיכום מעולה לספר.

D:

                                                               *****

שבת אולפנע היום.>:

לא משנה כמה ניסיתי, זה היה חייב לבואS:

אני אביא ספר, וחצאית רחבה שאני אוכל לטפס מעל חלונות, ואני אעבור את זה בשלום.

אני מקווה.

מצב רוח לא מוגדר.

אוהבת המונים,

טוסטי.

"ריצה היא הרבה דברים בשבילי: הישרדות, רוגע, אופוריה, בדידות.

היא הוכחה לקיום הגשמי שלי, ליכולתי לשלוט בתנועותי במרחב אם לא בזמן, ולצייתנותו, גם אם הזמנית, של גופי לרצוני....

זאת ההרגשה המיוחדת הזאת, כאילו אני יכול לרוץ לתוך האוויר, ואני בלתי מנוצח, שום דבר לא יכול לעצור אותי, שום דבר לא יכול לעצור אותי,

שום דבר..."

[אישתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר. עמ' 140-141]