טוסט לומדת לעוף

Hidden depths

מקומות נחבאים, לא נראים לעין אדם רגילה המביטה לעבר האופק במבט אטום.

יש מספר מועט של מקומות כאלה ביקום, אולי אפילו רק אחד, או אין-סוף. בינהם מקום זה.

המקום חשוך, תמידית, או לפחות אף אחד לא ראה אותו מואר. המקום מוצף בעצים סבוכים, הנוטים תמיד לאותו כיוון.

היא הלכה בצעדים איטיים ומושפלים, כאילו חשה כל צעד ופסיעה על בשרה.

היא ידעה רק דבר אחד: כואב לה, והיא רצתה שיפסק.

דמות אפורה התקרבה אליה, היא לא פחדה, גם אילו רצתה בכך.

הדמות המשיכה להיות מטושטשת גם כשרק שני מטרים הפרידו בינהם, וכך, ממרחק בטוח, שאלה הדמות: "את בטוחה?"

"כן" היא ענתה אחרי שתיקה שערכה כשניות ספורות. היא ידעה מה קורה במקום זה.

"אי אפשר לשנות את זה" הדמות הודיעה.

"כן." היא לא היססה אפילו.

עברה דקה, שהתחפשה לשעה ממושכת, ובה שמעו רק את רחש העצים, בזמנים רגילים דבר מסוג זה היה יכול להיות מוזר, מכיוון שאפילו רוח קלילה לא הייתה.

אך אלה לא היו זמנים רגילים.

הדמות נעלמה כהרף עין.

"זה כנראה הסוף" היא חשבה.

היא לא הרגישה כלום, לא חשבה על שום דבר מהותי, וחוץ מללכת, לא עשתה דבר.

והאמת היא, שהיא לא הרגישה טוב יותר, או אפילו כמו שציפתה. התחושה, שבעצם לא הייתה קיימת, לא הייתה יותר טובה. אבל היא לא יכלה לדעת.

מאז ועד היום, האנשים הבודדים שידעו על מעשיו האמיתיים של המקום, לא היו קיימים בכלל. בצורה תיאורטית בלבד.

הם ידעו מתי חיפשו אותם, ואת המקום, ולפעמים, זאת הייתה סתם אזעקת שווא.

עיני אדם, רגילות, המביטות לעבר האופק במבט אטום, אף פעם לא ראו כלום, חוץ ממה שידעו בוודאות שיהיה שם בכל בוקר, לא ציפו לשום דבר חדש.

האמת היא, שבכל בוקר קרה משהו חדש,

חוץ מבמקום ההוא, שם הכל היה אותו דבר. תמיד.

בנוסף, נשלח לכתיבה נוצרת.

אוהבת.

טוסט. שעכשיו אוהבת את התחתונים בצבע חרדל. P: