טוסט לומדת לעוף

נמתח, נמשך.

נפתח לכמה רגעים,

ונסגר.

נשימה. פעימות לב איטיות,

כמעט לא קיימות,

מתכסות בכמה רגעים המומים,

נפלאים.

[טוסטי טוסט].

חופש גדול. נגמרה שנת הלימודים.

כל כך רציתי שהשנה המזויינת הזאת תיגמר כבר, ואחרי שהיא נגמרה פתאום מתחילים לי הפחדים.

בית ספר חדש, אנשים שאני לא מכירה, יותר ללמוד, יותר להשקיע, שונה.

אני חושבת שהבעיה שלי היא שינויים.

כן, הבעיה שלי היא שינויים.

שינויים, ושיש לי יותר מזוג נעליים אחד. אני כל כך שונאת את זה (לגבי שניהם).

 שינויים. כל כך הרבה השתנה השתנה.

האנשים, השתנו לי מול העיינים,

אחד אחד.

או שהם אף פעם לא היו ככה?

פתאום גיליתי, שהילדה שחשבתי שהיא הכי שמחה בעולם, היא בן-אדם דיכאוני שמקיא שלוש פעמים ביום.

פתאום גיליתי, שגם אני, ממש לא אני.

 החיים, כל כך השתנו.

או שפשוט אף פעם לא פתחתי את העיינים מספיק?

התבגרנו.

נזכרתי בהצגה-אירונית שעשינו שנה שעברה למשהו בתנ"ך. אני הייתי הדמות המטומטמת שכל הזמן מחליקה, וכאב לי התחת.

החבל של קודי אצלי, זה מצחיק אותי, ואין לי מושג למה.

אני חושבת שפשוט חסרים לי דברים לצחוק עליהם. XD

אולי מתישהו אני אצחק על המשפט הזה.

כן, בהחלט, השנה הזאת, כיתה ט', מתחילתה ועד סופה נדמתה לי כמו מסע שפשוט לא רצה להיגמר. אבל האמת היא, שבאמת באמת נהנתי.

קודי: "טוסט! מה אני הולכת לעשות בלעדייך שנה הבאה?"

אני: "למצוא חברים חדשים ולאנוס בנים חתיכים. בכל מקרה, זה מה שאני מתכננת לעשות."

חברים חדשים ובנים חתיכים.

טוסט מתקדמת אליכם בצעדי ענק.

חע.

P:

אוהבת כל כך,

טוסטי.

Sweet memories.