טוסט לומדת לעוף

מוציא את העט והמחברת הכחולה מהמגרה התחתונה, מנסה לא להפיל שום דבר אחר. כותב שוב בעמוד הרביעי שעדיין לא התמלא כולו במילים חסרות כל טעם.
מנסה לחשוב למה דווקא אתה, למה דווקא אתה?
אתה שוב מתהלך ברחוב בידיעה ברורה שאתה בודד וההליכה הקבועה הזאת חסרת טעם, כמו כל דבר שכבר התרגלת לעשות.
כבר התרגלת לא להסתכל על אנשים, הם חסרי פנים.
אתה אפילו לא זוכר איך זה התחיל, לא, זה לא קרה בין לילה, אתה חושב.
אפילו לבטא את המילים אתה כבר לא יכול, לבטא רגשות, לבכות, כבר התרגלת. רק העט והמחברת.
חושב למה זה קרה, עדיין לא מצליח להגיע לתשובה. כדי שנבין? נעריך? אבל מה זה משנה בעצם, אתה שואל את עצמך תוך כדי כתיבה מהירה במחברת.
אתה זוכר כל כך בבירור את השנה הזאת, שבה הכל התחיל, לאט, לאט, האופי התחיל לנזול מאנשים כמו טיפות זיעה אחרי ריצת בוקר ארוכה.
כולם ידעו שזה הולך לקרות גם להם, ואתה, לא היית מוכן להיכנע.
אף אחד לא נלחם בזה, השלים עם העובדה.
הגעת לבית ספר, כולם שם כבר חסרי פנים באותה מידה שהיו חסרי אופי, לא נבהלת, התרגלת.
אתה אפילו זוכר איך אמרת שלא תתייאש, לא תיכנע,
נכון, לא התייאשת וגם לא נכנעת, אם אפשר לקרוא לזה כך.
אתה לא עוד איש מהרחוב, חסר פנים.
מישהו חכם אמר פעם שאתה מרכז העולם וכל השאר - הם התפאורה.
אתה מתחיל לגחך מהאירונייה, והאמת היא, שזה ממש לא מצחיק אותך.
אתה מתחיל לשקול להפוך לעוד אחד כזה, להתהלך בעולם בעוד גוף, חסר פנים וחסר אופי, אולי אפילו לא תרגיש כלום.
אתה מתחיל לדמיין את עצמך בתוך כלוב שזז מעצמו, אתה דופק על הכלוב חזק, צועק לעזרה, ואתה רואה את כולם מביטים אליך במבט עצוב ומיואש,
הם מזמן נכנעו.
כבר ערב, אתה מתחיל לחשוב מתי העמוד הרביעי כבר יתכסה כולו ומשהו עוצר את מחשבותיך, אתה שומע רעשים.
ומחליט שלך זה לא יקרה.
כי אתה מרכז העולם וכל השאר הם התפאורה.
____

סתם משהו שכתבתי מזמן.

החופש הזה כל כך חסר טעם.

לוב,

טוסט.