טוסט לומדת לעוף

זמן,

אני זקוקה לזמן.

כדי לשבת, להרגע, לחשוב.

אני יושבת בתוך בית, שמסתיר את החדר, שמסתיר אותי.

לפעמים אני חושבת שהשיער מיועד רק כדי להסתיר את הראש שלי שיסתיר את ההגיגים שלי.

מחשבות שיהיו כל כך מטופשות להגיד למישהו או להשמיען בקול.

אני הולכת ברחוב, פסיעות קלות, שיחות חולין נשמעות מהרקע של השקיעה והשמיים הצבעוניים.

הצללים פתאום משתלבים בחושך הכללי השורר בחוץ, אל מול מנורות רחוב שנדלקות כאילו קמו משינת-בוקר ארוכה.

מתחשק לי לרוץ, לדמיין שהשעון נתקע על 21:54.

חריקת דלת קלה.

אולי לא הקשבתי מספיק טוב.

(הגיגים שהשתלבו בתוך פרוזה מטופשת)

החופש הזה כל כך נמאס עלי.

לוב יו גייס,

טוסט.

בלונים, מסיבות, הורריי. P: