טוסט לומדת לעוף

ההספד שלי, כי אני לא רוצה שהדבר האחרון שיגידו עלי יהיה "והיא כל הזמן אמרה לאנשים שהם חתיכים וסקסיים" תוך כדי התייפחות ועיינים אדומות.

אז קודם כל, מי שיקרא את הצוואה צריך לקרוא טוב, לא לבלוע מילים, להראות עצוב, אבל לא להתייפח.

אהמ:

היא הייתה בן אדם כל כך טוב, תמיד עזרה לכולם, וכולם גם אהבו אותה. *כאן מגיעים הנהונים* היה לה את הכישרון לעשות מעצמה מטומטמת כל פעם מחדש, ולמרות שהיא לא אהבה שקוראים לה טיפשה, היא נהנתה לפחות מהצומת לב. *כאן מגיעים גיחוכים עצובים* היא חיה עם המוטו של 'להינות מכל שניה, לשים זין על כולם, ולא לחשוב על ההשלכות של הדברים שהיא עושה'. *כאן מגיעים עוד כמה דיבורים על איזה בנאדם טוב הייתי*

הדברים האחרונים שהיא אמרה לפני מותה הם לא היו "שמעעעעע ישראאאאללל" *מבט שנאה אל עבר הרב קאפח* אלא כשהיא צעקה אל בנאדם אקראי ברחוב "היי אתה, כן החתיך שם, תעשה לי ילד!!" והיא רצתה שאני אגיד את זה כאן לפני כולם *שיעול שיעול, בקול צעקה חלש* "אם כבר מתתי! שאף אחד לא יעז לנסות להחיות אותי, לא אכפת לי אם ימציאו משהו שיחיה מתים, בדרך קסם כלשהי או שהמשיח יגיע על חמור לבן (לפני שכולם כבר יכחדו) ויחליט שכולם רוצים להיות חיים! דאמ, קצת שקט." טוסט גם רצתה להיקבר עם חזיה ותחתונים חתיכים ממש ממש יקרים מויקטוריהס' סיקרט *כאן כולם מגחכים ואז מי שמקריאה אומרת שלא באמת*

הסוף.

חוץ מזה, מה אתם דואגים? אני אחיה הרבה אחרי 120, אז כדאי שתחכו להלוויה, כי היא הולכת להיות כזאת שווה.

הא, ודרך אגב, אם עד שאני אמות אני לא אארגן מסיבה מדליקה עם בנים חתיכים, תעשו אחת כזאת במקומי.

ד"א,

הבלוג יוכל להחשף לעיני רבים כשאני אמות. זה יהיה קול.

בתודה,

טוסטי טוסט. יש לי יותר ממאה שנים לחיות!