טוסט לומדת לעוף

"תחושת אושר עילאית. תחושת אושר, עילאית".

אני ממלמלת תוך כדי חיפוש קצת נואש להגדרתיות בחיים שלי. אני פותחת את המילון ומעבירה עמודים. אני מודעת לזה שאני צריכה למצוא הגדרות לבדי. אושר, אושר זה שילוב של תחושות. אושר זה ללכת לטיול לילי עם בגדים רפויים כשהרוח נושבת בחוזקה על הפנים. אולי אושר זה ההקלה כשאתה מתעורר מחלום בלהות, אושר יכול להיות תקופת הזמן הלא מוגדרת כשאתה שוכב על המיטה ומישהו מחבק אותך מאחורה.

יש דברים שמשמיעים קולות, למרות שהם לא. קולות-לא-מושמעים, אקרא להם. בראש הרשימה יהיה הקול של מבט שחודר לך ישר לתוך המחשבות, שהוא השנוא עלי ויהיו ברשימה גם קולות של אכזבה ושל ציפייה ואפילו של ריקבון, יהיה ברשימה גם קול של אנשים שמשחקים בך וגם קול של עולם שלם שהתמוטט.

היו גם את השאלות המטופשות האלו, שהיא תמיד רצתה שייעלמו פתאום, כמו: "מה הדבר שאת הכי אוהבת בעצמך?". היא תמיד הייתה חושבת הרבה, שומעת את הקולות הלא מושמעים של מבטים שחודרים לה היישר למחשבות, ולבסוף הייתה אומרת "אני מודעת לעצמי". כן, היא בהחלט הייתה מודעת לעצמה. היא ידעה להחליט מה בדיוק היא רוצה עכשיו, ומה בדיוק היא מרגישה עכשיו, מה היא אוהבת, מה היא שונאת והיא אפילו ידעה להגדיר את הקולות הלא מושמעים שמתנגשים בזכוכית ועוברים בסימטריות ישר לתוך האוזניים שלה.

היא העיפה מבט בחדרה לפני שנרדמה, הקירות הלא ממש לבנים, הצעיף שהונח על השולחן הישן, היא שמעה את הקולות הלא מושמעים של האור העובר בכל החדר ונתפס בשיערה השמנוני. לפעמים נדמה, שהחלומות משחקים בנו, לרגע הם שם ושנייה אחר כך הם לא. הם מייצרים בנו אשליה, שלמשך תקופת זמן מסוימת נדמת כל כך אמיתית, כל כך נכונה, וכל כך אי-חלופית. החלומות הם חכמים, הם משאירים פריטים בודדים בזיכרון שלנו והם יכולים לשנות את כל המחשבות הבסיסיות שחשבנו כל חיינו בין רגע, יש להם את הקול הלא מושמע הכי לא מוגדר שיכל להיות, זה כמו לנסות להגדיר את הקול הלא מושמע של המציאות. החלומות משחקים בנו את המשחק הגורלי של חיינו.

חלומות של התוודאות, חלומות של מוות וקפיצה מבניינים גבוהים, חלומות של פחד וחלומות של מעוף. לחלום זה לא תמיד כיף.

אני מסתכלת לשמיים ורואה אותם מכוסים במעין שמיכת טלאים שלא נגמרת. עוד חלום לא מציאותי במיוחד. אני חושבת על אנשים אחרים, מה הם עושים עכשיו, באיזה חלום הם תקועים עכשיו, נשאבים לתוכו.

אני נבלעת היישר לתוך תהום הנשייה.

*****

וחוץ מזה, הכל נהדר!

אוהבת, טוסט. (לסוס פוני יש פוני, זה לא אדיר?!)

האופוריה הזו, כאילו לא מודעת לעצמה בכלל.

אני חושבת על כל מיני דברים, שמחים ועצובים, בעלי משעמעות ולפעמים חסרי משמעות. אתמול והיום וכנראה גם מחר אני אמשיך לחשוב על המגע שלך. לפעמים, בבקרים, קצת לפני שאני הולכת לכיוון התחנה שההסעה לבית הספר עוצרת בה אני מורידה את הקפוצ'ון שלי ומחליטה להישאר רק עם חולצה קצרה וקלילה כזאת. אני יודעת שאני אתן לך חיבוק בבוקר, אני אוהבת להרגיש את חום גופך עובר לאיטו אלי, החיבוק המתמשך הזה והיידים שלך זזות ומלטפות לי את הגב. לפעמים אני חושבת שאני יכולה להישאר בזרועותיך לנצח, או עד שמישהו ינתק אותנו, או עד שיתחיל השיעור, או עד שפשוט תעזוב. כשאתה מחבק אותי, הראש שלך מונח בעדינות על הכתף שלי ואני מרגישה את הנשימות החמימות שלך על הצוואר שלי. אני קצת רועדת, מכיוון שחום גופך עדיין לא הספיק לחמם גם אותי, אני מניחה שהוא עסוק בלחמם אותך בעיקר, אתה אפילו טורח להגיד לי שאני רועדת ואני מחייכת חיוך עדין כי אני יודעת שאתה אוהב את זה. הגוף שלנו נצמד, עד שהוא לא יכול להיצמד יותר, אני מרגישה את העצמות שלך, ואת העור, ואת השיערות הצומרות שלך, ואני חושבת בפעם המליון שחבל שאני לא יודעת לצייר, או אפילו פשוט לקבוע בזכרוני את הרגע, שלא יצא ממני, כי אלה הרגעים העצומים האלו. רגעים שמתכסים בשלמות.  שלמות כמעט בלתי ניתנת להבנה. שלמות שכמעט ניתן למשש. בשלב כלשהו אני מצמידה את ראשי לראשך, אני מרגישה את שיערך נוגע בשלי, נגיעות מצמררות. אני מריחה אותך, אולי להריח זו מילה כללית מדי. אני יודעת שאת הריח הזה אני אזכור כל חיי, או לפחות עד שתחליף אפטר שייב. כשאני מחבקת אותך, אני לא חושבת על כלום, אני נבלעת באותו הרגע כאילו אין עוד אחרי, אני מרגישה כמו בסרט מודרני מלא באפקטים, כשאנחנו נעצרים מחובקים וכל שאר האנשים הולכים ומתעסקים בעניינהם בהילוך מהיר. היידים שלך ממשיכות ללטף לי את הגב ואני מרגישה גם את הציפורניים שלך עולות ויורדות בתנועה אליפסית. הדמיון שלי מתחיל לפעול, ואני יכולה לשמוע אותך אומר "אל תלכי", בקול חרישי ועמוק, "תישארי כאן", זה נראה לי ממש כמו משחק מקדים, ואני כבר מדמיינת אותך מעביר את הפה שלך אל הצוואר שלי ומנשק אותו, והנשיפות שלך על הצוואר שלי לא פוסקות, תוך כדי שאני מעבירה את ידי על השיער שלך, בדרך כלל כאן הדימיון שלי מפסיק לעבוד כי אני רוצה להמשיך לקפוא ברגע הזה.

אוהבת,

טוסט.

(17:41, אופוריה אמרתי?)

אופוריה אמרתי? תנסו תסכול, אי וודאות.

(20:08)

אני בסדר עכשיו.

(20:20 עטלף)

לקראת סוף שלב שבע במשחק של מלך האריות, יש עטלף, אחד מיני רבים, אך בניגוד לכל שאר העטלפים במשחק, העטלף הזה לא תמיד מופיע שם. אני תוהה מה הוא עושה כשהוא לא מתעופף שם ומנסה להוריד לי כוח. לאן הוא הולך? אולי יש במשחק מן גן עדן לעטלפים והוא רוצה לבקר שם לפני שבכלל הרגתי אותו. אולי הוא עוד התקדם לכיווני לפני שהערתי אותו כי הוא ידע שבסופו של דבר אני הולכת להרוג אותו. אולי הוא נהרג עוד לפני שהספקתי להעיר אותו. בכל אופן, זה נראה לי די מסוכן בלי קשר לזה שאני אהרוג אותו לישון במהופך מעל לבה רותחת. אולי הוא אוהב סיכונים. מעניין לאן עטלפים הולכים אחרי שהם מתים.