טוסט לומדת לעוף

ואז אתה מתקרב אלי, במבט הנוגע שלך, מסתכל עלי עמוק בעיניים ואומר לי כמה שאתה אוהב אותי. אני מסתכלת עליך בחזרה, מנשקת אותך והכל נראה לי ממש כמו בפעם הראשונה. הפעם הראשונה שנגעתי בך, הפשלתי ממך את מכנסייך באיטיות, ונגעתי. הסתכלתי על המבט המעונג שלך, עינייך שנעצמות והפה שנפתח קצת. מאז אני מאוהבת במבט הזה. הפעם הראשונה שנישקתי אותך, שכבנו על הדשא וממש רציתי שתנשק אותי, כלומר, ממש ממש. התקרבתי אליך לאט, כאילו סתם הראש שלי מתקרב אליך, הסטתי קצת את ראשי והצמדתי את שפתיי אל שלך. מאז אני לא מפסיקה לעשות את זה. הפעם הראשונה שהיינו שיכורים מאהבה, בפעם השנייה שישנתי אצלך, שכבנו על המיטה ופשוט חיבקנו אחד את השני וצחקנו. הפעם הראשונה שנתתי לך לראות את גופי ללא מחסומים של בגדים ודברים שוליים, התקרבת אלי בתשוקה והכנסת את ידייך אל גופי, עלית בזהירות, שאלת אותי אם אתה יכול, ועניתי שכן, אמרת לי שאתה אוהב אותי יותר מכל דבר בעולם. הפעם הראשונה שגרמת לי להרגיש רע, היום הזה אפילו מתועד כאן, הרגשת כל כך רע עם עצמך, אני זוכרת. הפעם הראשונה שאמרת לי שאתה רוצה להיות איתי לנצח, לפני שבועיים בערך. בהתחלה היה לי מן תחושה ממש מוזרת בבטן, כלומר, לנצח? מי יודע מה יהיה מחר או בעוד שבוע או בעוד שלוש שנים? מאז אני גיליתי שגם אני הייתי רוצה לבלות לנצח בין זרועותיך. הפעם הראשונה שהסתכלתי לך בעיניים והיה לך מן ניצוץ כזה, הלב שלי התחיל לדפוק יותר מהר והיו לי פרפרים בבטן, כל מה שרציתי היה שתביא לי חיבוק ואז התקרבת אלי ונתת לי את החיבוק הכי אוהב שיכל להיות, כזה, בלי מילים. הפעם הראשונה שהרגשתי אותך בתוכי, פשוט אותך. שמעתי את הנשיפות שלך ואת קולות העונג שלנו שהשתלבו ביופי מהפנט עם המוזיקה השקטה. עצרת פתאום, ופשוט התחבקנו כשהזיעה מדביקה אותנו אחד לשני, שפתינו נפגשו במן אהבה כזאת מותאמת כשאנחנו מחוברים ברגע הכי אינטימי שיש. המבט המעונג שלך ישר מולי ואני אוהבת אותך. התעוררת באמצע הלילה ונתת לי נשיקה קלה על השפתיים, אור הירח חדר דרך החלון שבדיוק מעל המיטה שלך וזרח עלינו. אני מאוהבת.

הטוסט האחרת.

כולם אומרים שאי אפשר לעוף, פיסיקלית, מתמטית, לוגית, מה הם בכלל יודעים?

אני עוצמת את עיניי, חושבת על המקום הכי גבוה שתוכלו לדמיין ושאני אוכל. מקום עם נוף מפעים: דשא והרים או מדבר שומם. אני מביטה אל השממה, העולם הוא מקום כל כך שקט לפעמים, מעניין אם גם למעלה יותר, בשמיים, כל כך שקט. אחרי זה אני פשוט קופצת, קופצת רחוק, כמה שיותר רחוק שאני יכולה לקפוץ בלי לקחת תנופה. בקפיצה הזאת אני חושבת על הרבה דברים, אני חושבת על אתמול, על לפני שנה ולפני דקה. אני חושבת על המבט החודר שלך והגוף החודר שלך. אני חושבת על נשיקות קטנות ועל נופים שונים, ועל נשיקות שונות שהתרחשו ברקע של נופים שונים. ואז פתאום אני מסיימת עם הנפילה וחוזרת באיטיות אל האוויר המופשט, כולי מרחפת בתחושה עילאית.

כנגד כל הסיכויים חזרתי להביט בעינייך וראיתי את כל מה שאיבדתי שם מההתחלה.

(מתוך מחברת המחשבות שהתחלתי לכתוב, 26.1.09 בשעה 08:48)

בנוסף, נשלח לכתיבה נוצרת.

ביום חמישי לבשתי שמלה לבית הספר. הגעתי לכיתה, כולי מדלגת, והשיער שגם די מרוצה מעצמו עם התספורת החדשה קפץ לכל כיוון. הייתי מלאת מרץ, הכנתי את כולם נפשית והודעתי להם שלא יחשבו על לא להגיע ביום חמישי כי אני אראה ממש טוב. כל אחד שאמר "היי, את לובשת שמלה" אז חייכתי ואמרתי "נכון! ותראה מה אני יכולה לעשות!" קמתי והסתובבתי ממש מהר ככה שהשמלה נראתה ממש טוב ונראתי כאילו יצאתי מאיזשהו סרט.

ביום חמישי לבשתי שמלה, ויותר משאני נהנתי להיות לבושה בשמלה ממש יפה וממש יקרה שאפילו לא שלי, משה נהנה. חוץ מהעובדה שהייתי ממש מאושרת ומלאת מרץ למרות שקמתי בחמש וחצי בבוקר ועשיתי מקלחת ממש ארוכה, אז כל היום הוא אמר לי כמה השמלה הזאת יפה עלי, וידעתי שהוא רק מחכה שנגיע לבית שלי, ננעל את הדלת והוא יגע עם היד שלו במעלה הרגליים שלי ולאט יפשיט ממני את השמלה.

ביום חמישי עשיתי מקלחת ממש ארוכה, ושמתי את החזיה השחורה שלי עם התחרה שאני הכי אוהבת, ואת התחתונים הוורודות עם הפס השחור והפפיון. שמתי גרביים קצרות בצבע שחור עם כיתוב בצבע ורוד pink. מרתק. לא התחשק לי על נעליים, אז הן בילו לי בתיק במשך רוב שעות היום.

ביום חמישי משה בא לישון אצלי, וכשהגענו, נעלנו את הדלת והפשטנו אחד את השני בתשוקה כשהמוזיקה בולעת את קולות העונג שלנו.

ביום חמישי בשעה אחד עשרה וחצי בלילה התחלנו לראות את הסרט ארמגדון, באחד לפנות בוקר די התייאשנו ופחדתי שהורים שלי יראו שישנו ביחד, אז הוא הלך לחדר שלי ואני נרדמתי על הספה.

ביום חמישי היה נהדר, וכשהתעוררתי ביום שישי והבנתי ששלושה מטרים מפרידים ביני ובין הבן אדם האהוב עלי ביותר בעולם התחלתי לבכות קצת, אבל רק מאושר. אחרי שהורים שלי יצאו לעבודה ואחי הלך לבית הספר, נכנסתי לחדר שלי, ולמיטה שלי, התכסתי בשמיכות שהוא גם התכסה בהן, ונתתי לו נשיקה קטנה. הוא הסתובב, ועשה מן "נמנמנמנמ" ארוך, הוא פקח עיניים וראה אותי, והיה לו מן חיוך חמוד כזה של אני-מסטול-מהבוקר-אבל-אני-חי. "אני אוהב אותך!!" הוא אמר וקפץ עלי פתאום. "גם אני!!!" צחקתי והפלתי אותו. היה עצוב לישון בלעדיו, אבל כיף להתעורר איתו.

הוא הלך, וכל מה שנשאר ממנו למזכרת זאת השמיכה שלו, שהוא השאיר אצלי. היה לשמיכה את הריח שלו, והתעוררתי כל שעה בלילה כדי להסניף אותה. כמעט יכולתי לדמיין שהוא כאן, איתי, מחבק אותי ומנשק אותי, אומר לי כמה הוא אוהב אותי ואז אומר את ה"יש!" החמוד שלו שהוא אומר אחרי שאני אומרת לו שאני אוהבת אותו גם.

גם היום לבשתי את השמלה, אבל לא היה לה את הקסם של יום חמישי, הוא היה חסר לי.

השפתיים שלי לפעמים מרגישות כל כך בודדות כשהרוק שלו לא נמצא עליהן. הוא היה כאן, ועכשיו הוא כבר לא, וכל מה שנשאר לי כדי לעבור את הלילה זאת השמיכה שמלאה בריח שלו.

באהבה, הטוסט האחרת.

יש את השניות האלו, שניות שאני פתאום מבינה עד כמה טוב לי בחיים. זה קורה לי בעיקר כשאני שוכבת מחובקת עם הבן אדם הכי מדהים שיכולתי לשכב מחובקת איתו, אבל לא רק. זה קורה לי גם כשאני שומעת על דברים עצובים, ומבינה עד כמה טוב לי. זה קורה לי כשאני קוראת ספר שהדמויות בו מבינות שהן הכי מאושרות שיש, שניה לפני שהעלילה מתהפכת או שהספר נגמר, אני קולטת עד כמה טוב לי.

במקרה הזה השניות האלו היו בזמן ששכבנו מחובקים על המיטה, הזיעה הקרה של שנינו מדביקה אותנו אחד לשני. בדרך כלל אני כותבת כשאני רוצה לסדר את המחשבות שלי, אבל הפעם אני מעדיפה שכל היומיים האלה ישארו לא מסודרים במוח שלי. אתמול בערב, לפני שהלכנו להופעה בראש פינה של חברים שלנו, שנינו שכבנו על המיטה ולא הצלחנו להפסיק לצחוק. זה היה מן חיבור כזה. זה לא באמת היה כזה מצחיק שהתחשק לי להוריד גרביים ואז כשרציתי לגרוב אותם בחזרה מצאתי רק גרב אחת, והפכנו את כל החדר שלו עד שמצאנו את הגרב האבודה. זה היה מן צחוק כזה של אושר, צחוק שנעצר בפתאומיות כי הוא החליט לקפוץ עלי ולהגיד לי שהוא אוהב אותי כל כך. שנינו היינו כל כך שיכורים, שיכורים מאהבה בעיקר. לא בעיקר, רק מאהבה. כמובן שהשיכרות הזאת לוותה בתאוריות מוזרות על ארנבים שגונבים מאיתנו קונדומים כי הם חרמנים ולא רוצים איידס ועוד ארנבון במשפחה ועוד דברים מצחיקים.

בשלב כלשהו בלילה, אחרי שכל החברים שהיו באקסטזה מטורפת אחרי ההופעה הלכו הבייתה, בערך בשתיים לפנות בוקר, ישבנו על המיטה, קצת עייפים והרבה מאוהבים, התחלנו לבכות. בכי של אהבה, בכי שקורא "מה הייתי עושה בלעדייך?" לפעמים אני חושבת שאם לא אהיה איתו ברגעים אלה אני אתפוצץ למליון חתיכות, אולי לא מליון, אולי רק עשר. אבל עשר זה לא הרבה, עשר אפשר להדביק בקלות עם דבק לבן, אז שיהיה מליון.

האהבה שלנו, מסממת אותנו, משאירה אותנו נפעמים. אני מזילה דמעה, והוא נשכב לידי ומתחיל גם לבכות, חרישית. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות והשעון מראה על שעה מסוימת, שעה שלא נרצה שתיגמר, ופתאום, בלי ששמנו לב, עברו פתאום שלוש שעות שרק דיברנו בהם, וצחקנו קצת, ואהבנו הרבה.

הקטעים הכי עצובים בכל הימים המדהימים האלו, הם הדקות האחרונות שלנו ביחד, שנראה אחד את השני רק ביום ראשון בשעה שמונה ושבע עשרה דקות, ואז הוא אומר בדרך כלל, את המשפט שיתקע לי בראש הכי הרבה זמן. "את הסם שלי" הוא אמר לי מתישהו בלילה, "יש אנשים שמחפשים את מה שהם צריכים בכל העולם, יש אנשים שמתחילים לעשן ולשתות, יש אנשים שלא יוצאים מהמיטה עד שימצאו את מה שהם צריכים. אני מצאתי את שלי, את כאן לידי". אין לי מושג איך הוא מצליח להוציא את המשפטים האלה, שלכל בן אדם נורמלי יקח ימים לנסח אותם ולהגיד אותם בצורה הכי נכונה, הוא אמר בדיוק את מה שהרגשתי. ואז חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, אהבה, עד ליום ראשון. וכל הקסם שאפף אותנו ביומיים האחרונים נגמר בשניה שנכנסתי למונית, עד ליום ראשון, שאראה אותו שוב.

"יש את הקטעים האלה, שאני מתחילה לחשוב מה הייתי עושה בלעדייך, או מה היה קורה אם הייתי מחליטה לא לעשות משהו מסויים...", "...או מה היה קורה אם היית מתחרטת, או שלא" הוא המשיך אותי. "או על דברים שהיו יכולים לקרות" אני ממשיכה, "וקרו" הוא המשיך, "או שלא קרו", "ולא יכלו לקרות". וככה המשכנו להמשיך אחד את השני.

אני לא צריכה עוד כלום.

הטוסט האחרת.