טוסט לומדת לעוף

פורטלנד, ארה"ב. לפני שלושה חודשים.

הכל אדיר!

אוהבת, טוסט.

(21:22 אני בפסגה)

עליתי להקבצת 7 יחידות אנגלית, או חמש פלוס, או דוברי אנגלית, או משהו מגניב כזה. אני בפסגה!

(23:17 ועוד משהו)

יש את הקטע הזה שאומרים לך שמישהו שאתה מכיר מת, אבל אתה לא ממש מכיר אותו, כלומר, מכיר אותו - אמרת לו היי פעם ושוחחת איתו שיחת נימוסים פשוטה, או שהוא היה איתך במחנה כלשהו לפני שנה והיה לו מכנס שממש אהבת. אתה מתחיל לבכות, ואז אתה תוהה למה אתה בוכה, לא היית איתו בקשר ולא החלפת איתו יותר מדי מילים, לא לקחת את המספר פלאפון שלו וגם לא את המסנג'ר או כל דבר אחר. הוא בטח לא ייחסר לך, מכיוון שאם לא היו אומרים לך שהוא מת, אז לא היית חושב עליו בכלל, בטח שלא מתגעגע אליו. אולי יש את הקטע הזה של כמה הוא ייחסר לאנשים שכן הכירו אותו הכרות קצת יותר עמוקה ממה שאתה עברת איתו. אבל אם חושבים על זה ככה, אז אני יכולה לבכות על כל, נניח, 10 האנשים שמתו בדקה זו ועל כל 70 האנשים שמתו מאז שהתחלתי לכתוב את הקטע הזה. לבכות על מוות זה חסר טעם. אולי תגידו שאני חסרת לב (לא שמישהו יוכל להגיד דברים אלו, מכיוון שאף אחד לא באמת קורא פה), אבל אם מישהו ימות, אני אבכה עליו מההלם הראשוני, ואולי קצת אחרי כי אני אתגעגע ויהיה עצוב, אבל לא אעצור את כל חיי כמו הרבה אנשים. לבכות זה רע, וחוץ מזה, הכל אדיר!

נטמנת בתוכו שלמות.

כשהגשם יורד עלי בכל הכוח, כאילו מנסה להתגרות בי ולשאול אותי כמה זמן אני עוד יכולה להחזיק מעמד, ואני עם מכנס די קצר וחותלות עם פסים נחמדים ואולסטאר בצבע שחור על גבול האפור, ואני עם חולצה די קצרה למרות שלא ממש וכל השיער שלי נרטב ואני קופצת לתוך שלוליות ואני מרגישה את המים מטביעים לי את הגרביים ואני שומעת את הטיפות החזקות נופלות על הבלון האדום שקשור לי לתיק למרות שאין לי יום הולדת ואני ועוד מישהו מחליטים לשבת בחוץ כי זה ממש אדיר לשבת בחוץ בגשם כשכולם מסתכלים מה אנחנו עושים ואחרי כמה זמן נכנסים לבפנים ואני מפזרת מלא בוץ בפנים וחושבת על איזה סיפור הזוי שקרה בבית ספר הקודם שלא הנחנו למורה להיכנס לכיתה ומשהו יותר הזוי שקרה לפני ממש הרבה זמן כשהחלון בכיתה היה "קפיץ", ניתן לקפיצה, כששמענו את המורה נכנסת לבניין ומישהי עיקבה את המורה תוך כדי שכולנו יצאנו מהחלון, אני מרגישה את התחושות הנהדרות האלו, דברים כאלה שאני ממש מרגישה למה אני חיה, את הרגעים האלה, הרגעים הקטנים ואני מתחילה לצחוק צחוק קטן ומישהו שלידי אומר לי שהוא ממש אוהב את הצחוק ואת החיוך שלי ואז אני באה ומחבקת אותו וכיף לי. (זה היה משפט ממש ארוך).

פעם שנאתי חורף והיום אני אוהבת.

טוסט.

כיף לי. כיף לי וטוב לי.

אתם מכירים את תחושת האושר הזאת שמנסה לא להיבלע מרוב תחושות האחרות ואתם כאילו מרגישים שאין לכם מקום לעוד דברים להרגיש? תחושת האושר, המרחב, החופשיות. אני מרגישה כל כך חופשיה, אפילו שכשאני יושבת משועשעת בשיעור עברית טיפוסי לגמרי, אני מאושרת וחופשייה! אני חושבת שתחושת האושר תלויה לחלוטין בתחושת החופשיות, משהו מודגם לחלוטין וקצת נדוש, משהו תלותי. כשאני חושבת על זה, הפוסטים האחרונים כל כך מאושרים, מאושרים בצורה כמעט מזויפת. אני מאושרת עד כדי כך שאני משתדלת לא לשמוע חדשות רק כדי לא להתבאס, או עד כדי כך שאני כל הזמן מחבקת אנשים שגורמים לי להיות שמחה, או עד כדי כך שכשאני חושבת על מחשבות מזעזעות כמו שבת אולפנע עובר בי מן קול מרושע שעושה "מוחעחעחעחע" ואני אפילו לא מתחילה לבכות! אני מאושרת.

אני מאושרת, ושומעת בפעם המליון את כל הפסקול של סוס פרא (Spirit: Stallion of the Cimarron), באמת אלבום אדיר, שעושה אותי עוד יותר מאושרת, וחופשייה, מה שגם כל הסרט מדבר על חופשיות וזה די מתאים לי עכשיו. אז אנשים, קנו את האלבום הזה (לאלבום כזה אדיר לא מתאים להופיע ברשימת ההורדות שלכם באמיול!), היו שמחים, מאושרים וחופשיים ותכתבו פוסט מאושר.

אוהבת, ממש אוהבת, וגם מאושרת וחופשייה, ואוהבת,

טוסט.

"תחושת אושר עילאית. תחושת אושר, עילאית".

אני ממלמלת תוך כדי חיפוש קצת נואש להגדרתיות בחיים שלי. אני פותחת את המילון ומעבירה עמודים. אני מודעת לזה שאני צריכה למצוא הגדרות לבדי. אושר, אושר זה שילוב של תחושות. אושר זה ללכת לטיול לילי עם בגדים רפויים כשהרוח נושבת בחוזקה על הפנים. אולי אושר זה ההקלה כשאתה מתעורר מחלום בלהות, אושר יכול להיות תקופת הזמן הלא מוגדרת כשאתה שוכב על המיטה ומישהו מחבק אותך מאחורה.

יש דברים שמשמיעים קולות, למרות שהם לא. קולות-לא-מושמעים, אקרא להם. בראש הרשימה יהיה הקול של מבט שחודר לך ישר לתוך המחשבות, שהוא השנוא עלי ויהיו ברשימה גם קולות של אכזבה ושל ציפייה ואפילו של ריקבון, יהיה ברשימה גם קול של אנשים שמשחקים בך וגם קול של עולם שלם שהתמוטט.

היו גם את השאלות המטופשות האלו, שהיא תמיד רצתה שייעלמו פתאום, כמו: "מה הדבר שאת הכי אוהבת בעצמך?". היא תמיד הייתה חושבת הרבה, שומעת את הקולות הלא מושמעים של מבטים שחודרים לה היישר למחשבות, ולבסוף הייתה אומרת "אני מודעת לעצמי". כן, היא בהחלט הייתה מודעת לעצמה. היא ידעה להחליט מה בדיוק היא רוצה עכשיו, ומה בדיוק היא מרגישה עכשיו, מה היא אוהבת, מה היא שונאת והיא אפילו ידעה להגדיר את הקולות הלא מושמעים שמתנגשים בזכוכית ועוברים בסימטריות ישר לתוך האוזניים שלה.

היא העיפה מבט בחדרה לפני שנרדמה, הקירות הלא ממש לבנים, הצעיף שהונח על השולחן הישן, היא שמעה את הקולות הלא מושמעים של האור העובר בכל החדר ונתפס בשיערה השמנוני. לפעמים נדמה, שהחלומות משחקים בנו, לרגע הם שם ושנייה אחר כך הם לא. הם מייצרים בנו אשליה, שלמשך תקופת זמן מסוימת נדמת כל כך אמיתית, כל כך נכונה, וכל כך אי-חלופית. החלומות הם חכמים, הם משאירים פריטים בודדים בזיכרון שלנו והם יכולים לשנות את כל המחשבות הבסיסיות שחשבנו כל חיינו בין רגע, יש להם את הקול הלא מושמע הכי לא מוגדר שיכל להיות, זה כמו לנסות להגדיר את הקול הלא מושמע של המציאות. החלומות משחקים בנו את המשחק הגורלי של חיינו.

חלומות של התוודאות, חלומות של מוות וקפיצה מבניינים גבוהים, חלומות של פחד וחלומות של מעוף. לחלום זה לא תמיד כיף.

אני מסתכלת לשמיים ורואה אותם מכוסים במעין שמיכת טלאים שלא נגמרת. עוד חלום לא מציאותי במיוחד. אני חושבת על אנשים אחרים, מה הם עושים עכשיו, באיזה חלום הם תקועים עכשיו, נשאבים לתוכו.

אני נבלעת היישר לתוך תהום הנשייה.

*****

וחוץ מזה, הכל נהדר!

אוהבת, טוסט. (לסוס פוני יש פוני, זה לא אדיר?!)