טוסט לומדת לעוף

וזאת מן הבדיחה שלנו במיטה, "בלי רגשות!" עם אצבע מופנת בתנועה של איום, ושנינו צוחקים. הוא שאל אותי אם יש לי בעיה עם החוסר במחויבות של הקשר הלא מוגדר והלא מחייב שלנו. אמרתי לו שתמיד תפשתי את עצמי כבן אדם מונוגמי, אז זה שינוי מרענן. "ועם הרגשות?" הוא שאל. גיחכתי קצת ואמרתי "אל תדאג". הוא שאל "מה, את איזה רובוט שסופר-קשה לו להתאהב?" והוא לא יודע כמה שאני לא, כמה שיש בי יכולות עצומות להעניק אהבה. אמרתי רק שאני אחרי קשר ארוך, שמבחינה רגשית עדיין לא התגברתי עליו לחלוטין.

וכשאני שואלת את חברות שלי "איך הוא יכול לצאת עם מישהי?! עברו פאקינג שלושה שבועות" והן עונות לי "אבל את שוכבת עם מישהו!", וזה בכלל לא אותו דבר. הקפ"ס אומר שזה הדבר הכי טבעי בעולם, שלכל אחד לוקח זמן אחר להתגבר על רגשות. ואני, בגלל שאני בן אדם כזה אוהב ומדהים, בגלל כל מה שעושה אותי אני, באופן טבעי, לוקח לי יותר זמן.

היה לי שבוע כזה מדהים בבסיס, וכשאני מנסה להזכר מתי הצלחתי ליהנות מסתם לשבת עם חברות במשך שעות, לפלרטט עם גברים, לצייר, לכתוב, סתם לחשוב עם עצמי, אני מגלה שעברו לא פחות ולא יותר משנים. וחברות שלי אומרות לי "וואו, בחיים לא ראינו אותך כל כך קורנת", ואני כזה "אתן לא מבינות איזה כיף זה לקום בבוקר עם תחושת שחרור ועצמאות כזו עצומה". תחושת השחרור הזו, שיש לי רק את עצמי וזה נהדר ומדהים וטוב כל כך.

שכחתי כמה כיף זה להיות מאושרת, ושהאושר שלי לא תלוי באם נימרוד אמר לי שהוא אוהב אותי או שהוא התייחס אלי מגעיל היום, פשוט להיות מאושרת כי אני כל כך אוהבת את המצב שאני נמצאת בו היום. וכן, בין כל השאר יש קצת את הגעגועים והאהבה ואת זה שאין מישהו שיענה לי לשיחה בכל דקה ביום. אבל וואו, כשרבתי עם אבא שלי והייתי בחדר וגיליתי שסוף סוף יש לי הזדמנות להוכיח לעצמי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד, ופשוט שכבתי במיטה על הגב עם רגליים וידיים פסוקות, וניתחתי את המצב, מה קורה עכשיו ומה האפשרויות שלי. לא בכיתי כי לא הרגשתי צורך למרות שכל המצב היה מאוד מעיק רגשית. והייתי כל כך גאה בעצמי שפשוט שמחתי!

ואני כל כך אוהבת שהוא נוגע שונה ממה שהכרתי בשנתיים האחרונות. אחרי הפעם הראשונה שלנו תכננתי לחתוך את זה, ובסוף נתתי לסקס איתו עוד הזדמנות אחרי שהוא התקשר אלי והתנצל על הפעם הקודמת. והתחננתי ממנו שיפסיק לגחך בסקס, והוא הפסיק. כמה קל ופשוט זה היה. כמה זמן לא היה לי קל ופשוט. ואז עלתה לי המחשבה שאולי זה אמור להיות קל ופשוט. אחרי הפעם הראשונה ולפני הסיבוב השני שכבנו ביחד על המיטה ודיברנו. "ספר לי משהו עליך, אני רוצה להכיר את הבן אדם שאני שוכבת איתו". והוא אומר לי כמה דברים ומנשק אותי ואומר לי שאני מצחיקה אותו. ואז שוב הבדיחה שלנו: "בלי רגשות!", אצבע מאיימת, ואנחנו צוחקים. כיף לי איתו, כיף וקל ופשוט, כמו שאמור להיות.

המון אהבה,

תוסת

הכי מפחיד אותי לחשוב שקשר שלי נכשל. קשר שעבדתי עליו והתאמצתי בשבילו יותר משהייתי מוכנה להתאמץ בשביל קשר עם כל אחד אחר. וואו, כמה שהתאמצתי בשבילו.

באיזשהו שלב הפסקתי לעבוד בשבילו. אני לא יכולה להצביע על הזמנים המדויקים, אבל באיזשהו שלב הפסקתי, ורק נותר לי הפחד להשאר לבד. אז הפחד התניע את זה עוד כמה חודשים, מצד שנינו, ואפילו הוא הצליח להחזיר אותנו להיות ביחד אחרי שנפרדנו. מאז שאני בת 12 אני שומעת אנשים מכל מקום מורים לי 'ללכת עם הלב'. הלב שלי קורא לי לחזור והראש שלי קורא לי לא. הגוף שלי גם קורא לי לחזור. ואז אני תוהה מתי באמת התחלתי להאמין שצריך ללכת עם הלב, כאילו, לא יודעת מה איתכם, אבל הלב שלי לא תמיד יודע מה נכון בשבילי.

הלב שלי קורא לי לנסות לחדש את הקשר, לעשות מאמצים כדי לחזור, להשתנות, לפתות את הבן אדם כדי שירצה להיות שלי שוב (לא משנה כמה המאמצים לא יצליחו). והמוח, המוח יודע שהכל אמור להיות הרבה יותר טוב כשנמצאים בקשר. אני לא אמורה לחכות לרגע שהבן אדם שאני איתו בזוגיות יפסיק לחבק אותי כדי שאצליח לנשום וכדי ללכת כבר למחשב, אני לא אמורה להיות מתוסכלת בחלקים כל כך גדולים בקשר, אני לא אמורה להרגיש כזאת הקלה כשאני מבקשת מהבן אדם שאני אוהבת לעשות הפסקה, ולעזאזאל, אני לא אמורה לרצות הפסקה ברגעים שהאדם הזה הכי צריך אותי.

נימרוד אמר לי ברגעים הגוססים האחרונים של הקשר שלנו ש"לתת זה לפעמים סבל". ואז רציתי שזה יהיה נכון, כדי שזה לא חס וחלילה יגיד משהו על הקשר שלנו, אז האמנתי לו. אני לא מאמינה שלתת זה סבל. אני זוכרת את התקופות הטובות של הקשר שלנו, שכל כך אהבנו לתת, יכולתי כולי להיות גוש נתינה גדול, ללא תחושת שלמות גדולה מזו. ואני זוכרת כשהוא היה ככה גם.

קשר זוגי אמור להעצים, לתת תחושת ביטחון, להסב אושר ולהגדיל את תחושת האהבה של בני הזוג. נימרוד אמר לי שהוא מחפש קשר שירגיש לו נכון, שיהיה לו טבעי. ובאותו זמן אמרתי לו (כשניסיתי להציל עוד קצת מהאנחנו) שתמיד יהיו לו ספקות, ואף פעם זה לא יבוא בצורה טבעית, כי ככה זה שההתאהבות נגמרת, וההתלהבות דועכת. אבל עכשיו, במרחק כמה שבועות מהזמנים שאמרתי לו את זה, אני מבינה שזאת השטות הכי גדולה שאמרתי. אני רואה כל כך הרבה זוגות מסביבי, ואני ממש לא משלה את עצמי שהכל נהדר תמיד, אבל אני כן בטוחה שלא אמורים להרגיש כמו שאנחנו הרגשנו בקשר הזה.

אז כן, הלב מתחנן ממני לעוד קצת זמן. אבל אני, אני מספיק אני כדי להקשיב, לפחות הפעם, לראש שלי.

במקום אחר ובזמן אחר, זה היה עובד בינינו. בעיקר בזמן אחר. אני מסתכלת על ההודעות שלנו ובטוחה יותר ויותר שאהבה כמו שהרגשנו לא יכולה פשוט להיעלם. כן, אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש שהביטחון שאני מחפשת, הוא ביטחון שאף אחד, גם לא אני, לא יכול להבטיח לי, במיוחד כשזה נוגע לעתיד. לכן, אני לא משלה את עצמי שנחזור. אני גם לא מנסה לשכנע את עצמי שאין סיכוי שזה יקרה, כי אני יודעת שיש סיכוי. אבל אני, אני ממשיכה הלאה. בדרך הארוכה להפליא של לשכוח את הבן אדם שנהגתי לאהוב כמו שלא אהבתי בן אדם מעולם, בן אדם רגיש, אכפתי, חכם, מצחיק, שכל שוני בינינו רק גרם לי לאהוב אותו יותר, שהחיפוש שלו אחר האמת שלו כבש אותי כל פעם מחדש, שהעיניים שלו הממו אותי כל פעם מחדש, שהשפתיים שלו חרמנו אותי כל פעם מחדש ושרציתי שיהיה איתי, לידי ובתוכי בכל רגע נתון. והפרידה הזאת היא חלק ממנו, ובגלל זה אני מעריכה אותו כל כך בגללה.

הקשר הזה, שהייתי בתוכו יותר משנתיים גילה לי כמה מעורער כל העולם שניסיתי לייצב במשך 19 שנים ועזר לי למצוא את האיזון שלי. האיזון, הבגרות והעצמאיות. מי ידע שכל כך קשה למצוא שפיות בעולם הזה?

עשיתי את הצעדים הראשונים, שהם הכי קשים לדעתי, ועכשיו, עכשיו זה הסתגלות. הסתגלות לעולם חדש שנכנסתי אליו בכוחות מחודשים. עולם חדש שמוכן לקבל את כל מה שיש לי להעניק לו, וגם, בשלב כלשהו, אני בטוחה, גם גבר חדש, שירצה אותי יותר ממה שהוא רצה כל דבר בחיים.

תוסת