טוסט לומדת לעוף

במאבק הרציונליות-אמוצינליות שלי תמיד הייתי. כלומר, יותר נכון להגיד שתמיד הייתי הבן אדם הכי אמוציונלי בעולם ותמיד רציתי להיות פחות. תמיד הייתי בן אדם ש"רוצה-רוצה-רוצה". אני רוצה-רוצה-רוצה לבכות, לצחוק, להתעצבן, לאכול, לרוץ עד אפיסת כוחות, להתאוורר, לברוח. תמיד, רוצה-רוצה-רוצה. ואיפשהו אחרי הפרידה מנימרוד, החלטתי שזה הזמן שלי לנצח במאבק הזה. ואיפשהו בפוסט הראשון אחרי הפרידה ניסחתי איזה משפט ש"הלב שלי לא תמיד יודע מה נכון בשבילי". וכשפיתחתי את הרעיון הזה, הבנתי שגם אם אני רוצה-רוצה-רוצה, לפעמים הרצון שלי מנוגד לא רק לדברים שהראש שלי מנסה להגיד לי, לרציונליות, אלא גם לכל הגיון בריא, ממש ככה.

ולאט לאט, אני מבינה שהבן אדם שאני שואפת להיות, הופך להיות אני. וכמה שזה עושה אותי מאושרת. איפשהו במנוחה שלי בין הצבא, העבודה והדרך לרשיון, אני מגלה שטוב לי, וכשטוב באמת, אני רוצה לחלוק את זה עם האנשים שישמחו איתי גם. ולכן בתוך המאבק הזה שלי, אני מגלה שיש לי את האנשים שלי, שיעשו לי טוב באמת, ונימרוד, לפחות כרגע, הוא לא אחד מהם.

תוסת

איפשהו בשנות ההתבגרות שלי הייתה לי המחשבה שאני נורא רוצה לעשות שינוי, להביא משהו ממני, שאני מאמינה בו בלב שלם וחיה אותו, ולהראות אותו לעולם. ומתישהו כמה שנים לאחר מכן, בסביבות גיל 17, באופן כמעט ולא מפתיע סביב הכניסה שלי לקשר עם נימרוד, החלטתי שזה כבר לא מעניין אותי. וזה באמת לא עניין אותי, הכרזתי בקול מספר פעמים שאני שטחית לחלוטין, וכל דבר שהוא לא החברות שלי, הבגדים שלי ונימרוד, פשוט, לא מעניין אותי. ואני מקצינה את זה, רק שיהיה ברור, זה גם היה נורא שקר בזמנו כי חשבתי שלהיות שטחית זה נורא מגניב.

ואיפשהו לאחרונה מצאתי את עצמי משתפת קישור של שיר ביוטיוב, כמה פשוט מצידי וכמה משמעותי. ולאט לאט, נזכרתי בכל מיני חלומות שהיו לי שנטשתי, ויחד עם המחשבה הזאת בניתי לי קולאז' של תמונות על קרש מעץ וכתבתי שם באותיות ברורות ומודגשות "love rescue me", שהוא שמו שיר שאני מאוד אוהבת שחלק מפרויקט Playing For Change.

וכשאני ויעלה ישבנו ביחד בשמירה שלה ואיפשהו שם היא אמרה לי כמה היא גאה בי על איך שהתמודדתי עם הפרידה הזאת. יעלה, הבן אדם הכי אכפתי והכי כנה שהכרתי, ששנאה את מערכת היחסים שהייתי בה, שחשבה שהיא לוקחת ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים שזה כבר לא שווה את זה, וגם אמרה לי את זה בהמון הזדמנויות. ואז הייתי חירשת לכל ביקורת בונה, ולכן אמרתי לעצמי שהיא מקנאה. כמה שזה לא נכון, וכמה שהייתי שמחה כשהיא אמרה לי את זה. וסיפרתי לה כדרך אגב, אני מתגעגעת אליו, והיא הנהנה ואמרה שזה הדבר הכי מובן מאליו. ואז הטון הרגיל שלה חזר, "ואם את מעזה להתקשר אליו אני פשוט ארצח אותך!", צחקתי ואמרתי, "לא, לא, לא, זה ממש לא ככה. זה לא געגועים של לבכות ולייסר את עצמי ולעצור את עצמי מלהתקשר אליו. אלה געגועים של.. של להזכר ברגעים שלנו ביחד ולחייך, פשוט לחייך".

אז זאת אני היום,

תוסת

והיו את ימי שישי הגשומים האלה, בערך בתקופה הזאת לפני שנה, סוף 2011 ותחילת 2012, אחרי שהיינו אוכלים ביחד ארוחת ערב עם אמא שלו, בטח קציצות ברוטב עגבניות או משהו כזה, והיינו מתלבטים מה נעשה הערב. זאת הייתה התלבטות קבועה, משום מה רצינו תמיד את אפקט ההתלבטות של שישי בערב, בסוף תמיד הוחלט להשאר בבית, בגלל החוסר במכונית, רשיון ומקומות לבילוי במרחק הליכה.

וכשהוחלט להשאר בבית היינו מפעילים את הסדין החשמלי והיינו רואים סרט ביחד ומתכרבלים במיטת יחיד שלו. תמיד היינו מתחילים את הסרט בישיבה אחד ליד השני, ממשיכים אותו כשאחד מאיתנו נשען על השני ומסיימים אותו כשהוא מחבק אותי מאחורה בכפיות. והכי אהבתי, שאחרי הסרט הוא היה נשען על הקיר, ערום ומפשק רגליים, ואני הייתי נשענת עליו, ערומה ומתחבאת מהקור מתחת לשמיכה. וכשהורדתי את הגרביים בקור כדי לכחכח את כפות הרגליים שלי בשלו תוך כדי שהזין שלו בתוכי בשלל תנוחות.

קצת מתגעגעת לערבי שישי האלה.

הכנות הפנימית הזאת שפיתחתי, וההשלמה המלאה עם הפרידה, הן אלה שנותנות לי את האפשרות להתגעגע, ויותר מכך, נותנות לי את האפשרות להודות בכך בפני עצמי, שזה הדבר הכי מדהים שפיתחתי ואיפשרתי לעצמי בחודשיים האחרונים.

תוסת

בעודי שומעת את הצלילים שאהוד בנאי מפיק מהגיטרה שלו, אני מבינה שאיפשהו בדרך הזאת שאני הולכת בה עכשיו, מצאתי את הרוגע והשלווה שלי. זהו צורך שמעולם לא חשפתי בפני עצמי, בגלל שבקשר הזוגי שהייתי חלק ממנו במשך עשרים ושישה חודשים, יחד עם כל הדברים שהביא לי, החיוביים והשליליים גם יחד, שלווה ורוגע הם לא חלק מהדברים האלה. ולא הסכמתי להודות בכך בפני עצמי אפילו, כדי שזה לא יהבהב לי שמשהו לא בסדר.

כשהתחלתי לחשוב מה גרם לי לתלותיות הזה שפיתחתי בנימרוד, עלתה לי המחשבה שזה כי בעצמי לא יכולתי להתלות, כי כל כך הרבה דברים היו חסרים שם, בעצמי שלי. ובתחילת הדרך הקפ"ס אמר לי לעשות רשימה עם הדברים שאני מחפשת, וצחקתי מזה קצת כי הוא תמיד מבקש ממני להכין רשימות ועדיין לא ברור לי אם זה כי הוא הבין שאני אוהבת רשימות או שזה כי גם הוא הוא אוהב להכין כאלה. וכשהבנתי מה אני מחפשת, גם התחלתי למצוא אותם. באיזשהי צורה תת-מודעית ואולי גם קצת פסיבית במקומות מסויימים ובמקומות אחרים גם מאוד אקטיבית מצידי, כך שפתאום מצאתי את עצמי עם השלווה הזאת, שבמשך שנים רציתי ולא הסכמתי להגיד לעצמי. התחלתי למצוא בדרך הזאת גם את השלמות הפנימית שלי ואת הכנות שלי. דברים שהיו חסרים לי במשך שנים.

ואין פה שום אופוריה ושום תגליות מרעישות, הכל נבנה בפשטות שלו. וכשאני שוכבת עם הגבר הזה, בהבנה מלאה שבגבר הזה לא אוכל להתאהב, מקסים ככל שיהיה, וכל הלחץ הרגיל שלי פשוט עובר לאט לאט עם ההבנה הזאת, ומליון השאלות שרצות לי בראש נרגעות, ואני יכולה פשוט להרגע וליהנות מהזין שלו נכנס ויוצא מתוכי בצורה הכי סקסית שיש. כי אני, בצורה הכי טבעית, אמיתית וכנה שהייתה לי כבר שנים יכולה להגיד לעצמי שנימרוד עדיין בסטייס אוף מיינד שלי, וסלחו לי על הביטוי האורבני הזה.

ויש איזה ציפור שתמיד אהבתי, מאז שהייתי קטנה, דרור הבית. הציפורים השכיחות שבימים הנעימים רואים אותן בכל מקום, ואיכשהו הן תפסו לי את העין. ואיפשהו בשרשרת החופש-רוגע-עצמאות שאני מוצאת, החלטתי להגשים חלום מגיל ההתבגרות ולקעקע על עצמי את הציפור הזאת. זה יקרה באחד החודשים הקרובים כשאשיג את השילוב של היקף מותניים קטן יותר וכסף.

רציונלי-אמוציונלי בדרכי שלי,

תוסת