טוסט לומדת לעוף

אני עוצמת את עיני, אני מרגישה את כל כובד משקלך על הבטן שלי. היידים שלך עוברות בתשוקה על הבטן התחתונה שלי.

אנחנו רואים סרט (Wall-E), אתה ישן ואני נשענת עליך, ידיי מגששות בתשוקה לסימן כלשהו, אתה פותח את הרוכסן של המכנס שלך, וזה הסימן. אחרי כמה דקות שעברו בפעולות מיניות שונות, הרגשתי פתאום כל כך טוב ועם זאת כל כך מבולבלת. המבט המעונג שלך חודר לי ישר לעיינים, והיידים שלך עדיין לא סיימו לפעול.

"נחמד סתם לשכב ככה, ולא לעשות כלום" אמרת לי אתמול בערב, "כן, זה די נחמד" חייכתי, התקרבתי ונישקתי אותך, זה נחמד.

אני מבולבלת. אני צריכה לדבר איתו.

אוהבת,

הטוסט האחרת, שכבר ממש מתעבת את הסרט Wall-E ומתגעגעת אליך.

אני בוכה. אני בוכה כבר במשך שעה לצליליו של השיר Hallelujah של לאונרד כהן שחוזר על עצמו שוב ושוב. אפילו אין לי מושג למה אני בוכה, אולי בגלל כל המתח שהצטבר אצלי בשבוע האחרון.

i heard there was a secret chord
that david played and it pleased the lord
but you don't really care for music, do you
well it goes like this the fourth, the fifth
the minor fall and the major lift
the baffled king composing hallelujah

פתאום נראה לי שכל כך נחמד לאנשים שכן מצליחים להאמין באלוהים, או ביישות כלשהי שנמצאת מעלינו ומתכננת את הכל, התחושה הזאת של חוסר הפרטיות וחוסר המרחב כל כך קורצת לי. מזכיר לי קצת את התחושה שעברה בי כשקראתי בפעם הראשונה את "אשתו של הנוסע בזמן", התחושה הזאת שכל תנועה קטנה שאני עושה היא חיונית ומשפיעה, אבל התנועה הזאת היא קבועה ותתרחש בכל מצב, בכל מציאות או בכל יקום מקביל. פתאום נראה לי כל כך קורץ להאמין שממש יש לך יעוד ביקום הזה, ושאתה לא תמות עד שלא תמצה אותו, ואם תמות לפני שתמצה אותו אז כנראה שהייתה לזה משמעות.

well your faith was strong but you needed proof
you saw her bathing on the roof
her beauty and the moonlight overthrew you
she tied you to her kitchen chair
she broke your throne and she cut your hair
and from your lips she drew the hallelujah

חשבתי על זה שדווקא האנשים הכי חשובים לי הם לא מודעים לזה בכלל. כשישנתי עם משה על הדשא שבירדן באחד הימים, לפני שנהיינו ביחד, לא דיברנו בכלל. אולי לו לא היה מה להגיד, אבל אני פשוט נהנתי מהשקט. המרחב הבלתי נתפש של שמיים מלמעלה, הנוף המדהים מהצדדים, הרחש של המים. ישנתי לידו, והרגשתי כאילו רק אנחנו שם, בעולם, הרגשתי כאילו הוא היחידי שיכול באמת לקרוא אותי כמו ספר פתוח. אהבתי את המבט החודר שלו לתוך גופי, את היידים שמלטפות לי קלות את צידי הבטן ואת השיער. הקשבתי לשקט ולמחשבות הבלתי נשמעות שלו.

baby i've been here before
i've seen this room and i've walked this floor
i used to live alone before i knew you
i've seen your flag on the marble arch
but love is not a victory march
it's a cold and it's a broken hallelujah 

well there was a time when you let me know
what's really going on below
but now you never show that to me do you
but remember when i moved in you
and the holy dove was moving too
and every breath we drew was hallelujah 

ראיתי חדשות הערב, לכל הערבים בסרטונים היו מבטים כל כך מדוכאים, פרצוף של "למה דווקא אנחנו?", ופתאום הצלחתי להסתכל להם בעיינים, מעבר לרצח ולטרור, מעבר לדת ולשפה, מעבר לכל השוני. הם פתאום נראו כל כך אנושיים. לא האמנתי שאנשים שיכולים להקדיש את חייהם לרציחת אנשים חפים מפשע יכולים להיראות אנושיים. ואז קפץ לתמונה דובר החמאס ואמר שהם לא ירימו דגל לבן עד שאחרון חיילם ימות, ופתאום הם כבר לא נראו לי כל כך אנושיים.

ראיתי את הסרט בופור, ופתאום התחלתי לחשוב על הילד הקטן, שבטח לא למד כלום מהחיים שלו, הילד הקטן, שלא זכה לראות את מדינת ישראל בתפארתה, ולא יזכה. הילד הקטן, שלא יזכה לפתח חלומות ומשאלות, לא יזכה לחוות אהבה אמיתית. הילד הקטן שלא יראה עוד טלוויזיה ולא יזכה לראות חדשות. הילד הקטן שלא יזכה להתאהב בשיר, להרגיש אותו מדבר אליך, את הצלילים שנשמעים כאילו חוברו במיוחד בשבילך. הילד הקטן שלא יחייה יותר.

well, maybe there's a god above
but all i've ever learned from love
was how to shoot somebody who outdrew you
it's not a cry that you hear at night
it's not somebody who's seen the light
it's a cold and it's a broken hallelujah 

כשאני אמות, כולם יזכרו אותי. אני לא אמות בתור ההיא, אני אמות בתור אני.

יש לי עוד זמן.

hallelujah... 

הטוסט האחרת.

השנה שתימשך עוד שישה ימים, עוד כמה שעות חמישה ימים, היא השנה הנהדרת הזאת.

השנה שבה זיהיתי את עצמי מחדש, השנה שבה עשיתי כל כך הרבה שינויים. השנה שבה הכרתי את האדם שהוא האדם הכי חשוב לי בחיים. השנה שבה למדתי מהי הערכה עצמית.

לפעמים אני חושבת שהחיים שלי מושלמים, לא בגלל שהם מושלמים, אלא בגלל שבחרתי שהם יהיו מושלמים. ממש קשה לי לכתוב פוסט על כמה שטוב לי, כשבמשך כל השבוע הזה (ועדיין) אני רבה עם הורים שלי בלי סוף, אבל טוב לי. בשנה הזאת גיליתי מי אני באמת, מי אני מתחת לכל השכבות של הבגדים, העור, והאישיות שכך מגדירים אותי. גיליתי את העקרונות שלי, את הרצונות שלי, את השאיפות שלי, את החלומות שלי, את התקוות שלי. כשהייתי בשבת אולפנע, סיון שאלה אותי אם אני ימנית או שמאלנית, עניתי לה שאני גם וגם, היא לא הבינה והתחלתי להסביר: "על כל דבר שתסתכלי תוכלי לראות יתרונות וחסרונות. כשאנשים מגדירים את עצמם כשייכים לצד מסוים, בן אם זה דת, עיקרון, או סתם החלטה שולית שלא באמת חשובה, אז הם מראש נוטים לצד כלשהו, בין אם זה מהדרך שסיפרו להם עליו, או בן אם זה קשור לאופי שלהם, הם נוטים לצד כלשהו. יש כאלה קיצוניים, שמעדיפים לא לראות את החסרונות בדבר שבחרו, ויש כאלה שמודעים לחסרונות אך מגלים שהיתרונות גבוהים יותר ועדיפים יותר. בשאלה אם אני שמאלנית או ימנית אפשר להסתכל בדרך של "מה את חושבת?" ו"מהי המציאות?", אני חושבת שהערבים טובים מטבעם, אין להם קטע כזה עם לשנוא אותנו, המציאות היא שאם נניח, ניתן לערבים את שדרות, זה לא יגמר בזה, ויהיה יותר גרוע. ולמרות הכל, אני מעדיפה לא להגדיר אותי בצד מסוים, רק כדי להראות שאני לא נוטה לשום כיוון ושאני פתוחה לרעיונות חדשים".

אני מאוהבת, אני מאוהבת באדם הכי מושלם שיכולתי להתאהב בו. אתמול בלילה ישבנו בתחנה המרכזית וקפאנו מקור (שלוש מעלות בערך), ופשוט הסתכלנו אחד על השני, מדי פעם דיברנו, או התחבקנו, או התנשקנו. אבל כשמסתכלים על זה מכיוון כללי, בעיקר הסתכלנו אחד על השני. ירדו לי כמה דמעות. "מה יש?" הוא שאל אותי, "אתה באמת שואל?", "אני שואל כדי שתדעי שאני כאן". כשהוא התקרב אלי, בחיבוק כזה, והידיים שלי עברו באהבה על הצוואר שלו, ולאט לאט התקרבנו, ממש כמו בפעם הראשונה שהתנשקנו, ידעתי שהוא זה האדם שאני מאוהבת בו. אני בדרך כלל בטוחה בדברים, אבל כשאני מסתכלת לו עמוק בעיינים אני פתאום מרגישה שאני לא יודעת כלום, אני מרגישה שיכולתי לחיות לנצח רק בבהייה בעיינים שלו.

אני בן אדם טוב,

הטוסט האחרת.

התעוררתי היום בבוקר, הפעם לא לזרועותיך, אבל הייתי צריכה לקום בכל מקרה. חשבתי על בקרים שאני כן מתעוררת לזרועותיך, כמה כיף זה להתעורר למגע שלך, לשפתיים שלך, לקול שלך. כן, וואו, הקול שלך, הקול העמוק שלך. אני אוהבת שאנחנו צוחקים על משהו קטן ואז אתה מגייס את הקול הכי רציני שלך, כדי שאני לא אחשוב שאתה צוחק, ואומר לי כמה אתה אוהב אותי, או כמה היית רוצה שאני אשאר כאן ללילה הזה ואולי גם זה שאחריו, עד שיימאס לנו. אבל כשחושבים על זה, אף פעם לא יימאס לנו, בעצם אולי אחרי כמה זמן יימאס, אבל נחמד לחשוב על זה שלא יימאס אף פעם. אנחנו יכולים לשכב במיטה, עם בגדים או נטולי בגדים ולהסתכל אחד על השני במשך שעות, בלי להגיד מילה, אולי מדי פעם להגיד משהו בסגנון של "יש לי פיפי" וללכת מהר לשירותים, אבל לא יותר. יש את השעות האלה, שעות שהליבידו שלכם עובד זמן נוסף, ויכולת להשאר ככה גם כל הלילה, אבל אז אתם מגלים שאין לכם קונדום, ולא ממש מתחשק לך להתלכלך כולך, אז אתם פשוט שוכבים צמודים אחד ליד השני, לבושים או נטולי בגדים, כשהמחשבות שלכם מלאות רק אחד בשני, הידיים שלכם עוברות בתשוקה אחד על השני והכל ממש אדיר!

ואז אני יוצאת מהחלומות שלי ומגלה שהתעוררתי הבוקר לא לזרועותיך, ושזה לא באמת שווה הבוקר הזה, אז אני מחליטה לחזור לישון, בתקווה שכשאני אתעורר, אני אתעורר לזרועותיך.

אוהבת ומעורבת בתחשות שכוללות בעיקר געגועים ובדידות,

הטוסט האחרת, שנכשלה לאחרונה בפיסיקה, הסטוריה ותנך ושוקלת ברצינות לפרוש מהלימודים.

הכל אדיר!

(כמה ש... 24.12.08, מ-18:45 עד עכשיו, וכנראה גם בשנתיים וחצי הקרובות:)

וואו, כמה שאני שונאת את הורים שלי.

וואו, כמה שאני מאוהבת בהיפי שלי.