טוסט לומדת לעוף

יש לי שמלה והיא בצבע אפור, אפור כהה עם גוונים, כמו כל הביגוד שבצבע אפור לא אחיד, כי אפור אחיד זה יותר לבריסטולים מאשר לביגוד. יש לי שמלה ויש לה מחשוף נדיב והיא ממש קצרה, יחסית, בערך עשרה סנטימטרים מעל הברך. ישנם אנשים, בעיקר הדוסים שבינהם, שנוטים להקרא בדרך כלל כחברים שלי, שאומרים שהשמלה קצרה מדי, או בעלת מחשוף גדול מדי או דברים אחרים. יש לי שמלה ממש יפה ולי לא אכפת מה אנשים אומרים עליה או על שתינו ביחד, כי נועדנו להיות ביחד, הייתי מתחתנת איתה אם זה היה חוקי, או סתם תולה אותה בחדר שלי וממסגרת אותה, אבל אז לא יכולתי ללבוש אותה. בכל מקרה, לא אכפת לי מה אנשים אומרים. הרי אני כבר לא שמנמנה כמו שהייתי פעם, אני כבר לא מתביישת בעצמי, אני אוהבת את הרגליים שלי ואת הגוף שלי. אז יש לי שמלה, ואולי אשים גרביונים יפים בצבע גוף מתחת, רק כדי להרגיש לא אני, אולי אפילו אשים גופייה מתחת וארגיש ממש לא אני וחסרת עמוד שדרה. אבל בכל מקרה, יש לי שמלה ואני אמשיך ללבוש אותה.

חוץ מזה, אני אמנה את רשימת האנשים שכן חושבים שהשמלה יפה עלי ושיש לי גוף יפה:

אני.

משה. כי הוא מאוהב בי, והוא חושב שהשמלה ממש סקסית ואני רואה אותו לפעמים בוהה בי ומנסה להפשיט אותי במבטיו.

המוכרת בחנות שהרעיפה עלי מלא מחמאות.

יעל, סער ועוד רשימה קטנה של אנשים שאני נוטה להאמין להם כי הם אוהבים אותי והם לא היו משקרים לי.

אז אהפוך לבן אדם חומרי שחושב רק על השמלה הממש יפה שראה בקטלוג של קסטרו ואהיה מאושרת. אבל אני לא באמת כל כך חומרנית, הכי רק אתמול ניהלתי וויכוח קטן (שארך בערך שעה) עם בר, המדריך מהנוער העובד על דברים ממש לא חומריים. 

אוהבת ובעלת בטחון עצמי גבוה ומחזור שלא רוצה להיגמר,

הטוסט האחרת.

כל כך הרבה זמן חיכיתי לכתוב. מאז יום ראשון שהלכתי לישון אצל משה ועד אתמול בלילה שחזרתי מהטיול השנתי. באמצע אחד הלילות בטיול השנתי, ישבנו מספר אנשים באוהל שלי ושל יעל, ובלי ששמתי לב התחלתי לכתוב בעזרת האצבע שלי על היד. המוח שלי התמלא מחשבות שהייתי חייבת להוציא, חבל שלא הבאתי את מחברת המחשבות שלי.

אני מרגישה שהכל הסתדר פתאום, מהרגע שיצאתי מהשגרה המפרכת שכוללת בעיקר לימודים ומבטים חטופים ויצאתי אל עבר ים המלח. בלילה הראשון אביר שאל אותי אם אני ארצה לישון איתו מחוץ לאוהל ואמרתי שבטח. במהלך הלילה הצטרפו עוד אנשים וגם נטשו מפאת הקור, כשקמתי בבוקר גיליתי שבסוף אביר היה היחידי שנשאר בחוץ, היה מגניב. ביום השני והשלישי התישו אותנו על ידי מסלולים מפרכים, היו לי התכווצויות איומות בבטן בשעה שעלינו, כולם דאגו לי, אבל הסתדרתי בסופו של דבר. ההתכווצויות התבררו ככאבי מחזור, ברגע שאמרתי למשה שקיבלתי מחזור הוא חיבק אותי חיבוק כל כך חזק ונתן לי נשיקה כל כך... מוסרת דאגות, הן בגלל שזה אומר שאני לא בהריון והן בגלל שאני יכולה להתחיל לקחת גלולות. אז היה נהדר והיום לקחתי את הגלולה השלישית שלי. בלילות ישבנו במעגל נחמד כזה, בערך עשרה אנשים, סיפרנו בדיחות, שיחקנו משחקים מפגרים, שרנו, ניגנו, דיברנו, צחקנו. היה טיול שנתי נהדר.

גם לחזור לשגרה אחרי שיצאתי ממנה בצורה כל כך קיצונית זה כיף, לחזור למקלחות בבוקר; לתהות מה לאכול לארוחת בוקר; לקחת את הזמן או להלחץ כי בכלל אין לי זמן ועוד דברים שגרתיים שבסופו של דבר נהנים מהם.

החדר שלי נקי, אני חושבת שבחיים לא ראיתי את החדר שלי כל כך נקי. אמא שלי ניקתה אותו לכבודי (או שסתם היה נמאס לה מהבלאגן). שולחן המחשב של נקי מבעיות ודאגות שאפפו אותי (שיעורי בית שלא עשיתי, מבחנים כושלים, עטים מפוזרים, דיסקים שבורים ושרוטים, רשימת דברים שצריך לעשות, כרטיסי אוטובוס ישנים).

אז ככה, סתם פתאום, חזרתי לראייה האופטימית שלי שנוטה לראייה בועתית ומתכחשת. לא אכפת לי מבית הספר, אני שוב נהנת, יש לי חברים שאוהבים אותי ואכפת להם ממני, יש לי חשק להכל (אפילו ללהכין שיעורים במתמ'), אני לא בהריון ואני מאוהבת בבן אדם מדהים שמחזיר לי אהבה.

אוהבת,

הטוסט האחרת.