טוסט לומדת לעוף

לילה אחד, אחד מיני רבים אני מניחה, שכבנו במיטה, אחרי סקס ממש טוב. הוא לחש לי באוזן משהו בסגנון של "את אלוהית" ולאחר מכן על כמה שהוא לא ראוי אלי.

ואתם יודעים מה, הוא באמת לא ראוי אלי. הוא לא ראוי לאהבתי, הוא לא ראוי למגע שלי, לא ראוי למילותי ולא לגופי.

אחרי הכל, אני סתם מדברת, כמה שהכל עושה לי רע הוא יתרפש אלי עוד כמה ימים, יזיל דמעות, יבין כמה אידיוט הוא היה, הוא ינשק אותי נשיקה מלאת אהבה וכדי שאסלח לו באמת הוא ינשק אותי בצוואר. הוא יגיד כמה הוא אוהב אותי ויזכיר שוב כמה הוא לא ראוי לי ואני אסלח לו.

אני תוהה מה אני מוצאת בו, הוא עוד גבר אידיוט, חסר רגש שיעשה הכל בשביל זיון. אבל הוא לא, אני מכירה אותו. נמאס לי לבכות עליו.

בסופו של יום, אני זקוקה לו הרבה יותר משהוא זקוק לי.

הטוסט האחרת.

החיבוק איתך זה החיבוק היחידי שאני יכולה להיבלע בתוכו לנצח.

ולחשוב שאולי זאת תהיה הפעם האחרונה.

שכבתי במיטה והקשבתי לדמעות שלו. הדמעות שלו זלגו ולא הפסיקו, בהתחלה הוא ניסה להשקיט אותן, הוא ויתר. לא מאמינה שגרמתי לו לבכות, בעצם אני כן מאמינה. רציתי לגרום לו לבכות, רציתי שיפתח ושיחשוף בפני את רגשותיו ושיפסיק להיות אטום כל כך. הידיים שלו כבר לא חיבקו אותי, הן נעו לכיוון השני. הוא הסתובב והתכרבל מתחת לשמיכות, בוכה. איך יכולתי לחשוב שהבן אדם הזה כבר לא אוהב אותי, או נמשך אלי? הבן אדם הזה ידע שאהיה שלו מהרגע הראשון שראה אותי. עברו כבר ארבעה ימים ואני לא מצליחה להוציא מהראש שלי את הדקות האלה, הדקות שבהן הוא בכה וגם אני, בצורה קצת חבויה, שכן, הייתי אמורה להיראות פגועה אבל לא עצובה והייתי חייבת להגיד לו כמה לא אכפת לי שיזדיין עם מלא כוסיות ואת זה הרי, אי אפשר להגיד כשבוכים.

בכל מקרה, שמלות נראות עלי ממש נהדר, אני מחייכת הרבה, לפעמים נתקלת בפרצי שמחה ומתחילה לדלג ברחוב, אף פעם לא משעמם איתי, אני חברותית, אני יודעת להקשיב, אני כנה, אני מוצצת ממש טוב.

באהבה, הטוסט האחרת.

האמת שהכל רגיל. אני קמה בבוקר בסביבות שמונה במידה ואחי ברוב כישרונו מצליח להעיר אותי או בתשע במידה ואף אדם לאחר נסיונות רבים ולא בטוח שלא מכוונים מצליח להעיר אותי. אני תוהה אם לאכול עכשיו או אחרי המקלחת ואז אני מחליטה להתקלח. אני שותה שוקו וברגע שכל תושבי הבית ערים, אני שמה מוזיקה ומתחילה לרקוד, ככה סתם, באמצע הבית. אני מסתכלת על רשימת הדברים שאמא שלי הזכירה לי לעשות ועושה אותם תוך כדי דילוגים נחמדים.

האמת ששום דבר לא רגיל. אני קמה בבוקר ותוהה אם ברגע שאסתובב אראה את אהובי. לפעמים אני מתעוררת עם גרביים ולפעמים בלי וההנחה המיידית שלי היא שהיה לי חם באמצע הלילה. לפעמים אני קמה, מסתכלת בשעון שבפלאפון ורואה שקיבלתי הודעה באמצע הלילה שעדיין לא יצא לי לקרוא. לפעמים אני קוראת את ההודעה ישר ולפעמים אני מחכה שאלך לשירותים, אשטוף פנים ואצחצח שיניים עד שאני קוראת אותה. לפעמים אני קמה בבוקר ועושה מקלחת ארוכה, שמה בגדים ממש יפים, שכוללים חזיה סקסית ותחתון חמוד עם פפיון ולפעמים אני קמה בבוקר ועושה מקלחת קצרה. בכל מקרה, אני שמה מוזיקה, יש ימים שאני שמה מוזיקה במערכת ויש ימים שאני מדליקה את הטלוויזיה על ערוץ vh1 או vh1 classic כשאני יודעת שלרוב יש שם מוזיקה קצת גרועה. אני מתחילה לשטוף כלים ולעשות את שאר הדברים שיש לי לעשות.

אני אוהבת את הימים שלפני פסח, יוצאים החוצה ומכל מקום שומעים מוזיקה חזקה שמאיימת לקרוע את עור התוף של השוכן בבית, מריחים ריח של נקיון חזק, יש שמש בחוץ, הפרחים היפים שאני נוטה לשים בשיער ברגעי עליזות מתחילים לצמוח והכל נהדר. באמת שהכל נהדר, ברגע שמתעלמים מרגעים שבהם אני מתגעגעת נואשות לאהובי, ברגע שמתעלמים מהמריבות הקלילות או הלא-קלילות, ברגע שמתעלמים מרגעי ההתייאשות של הכל.

אני בחרתי להתעלם.

יום שני אני בת"א,

הטוסט האחרת.