טוסט לומדת לעוף

על פי דרך הטבע, מדי כמה מיליוני שנים קורה מהפך, מהפך גדול, לא סתם עוד אחד. אנחנו מתכוונים למשהו כמו הכחדת הדינוזאורים, או שלטון בעיות החניכיים על העולם.
כן, משהו בסגנון. אתם כנראה שואלים את עצמכם במבט תמוה או שכבר ניחשתם מזמן, אז כן, בני האדם התחלפו עם בעלי החיים, למען האמת, רק בדיבור.
מכך, מטבע הדברים, בעלי החיים הפכו להיות המין השולט.
בעלי החיים יכולים לדבר בשלוש מאות שבעים ושבע שפות ובני האדם מדברים במספר מאוד מצומצם של שפות, למען האמת, רק אחת, אבל לא נעסוק בזה.
סיפורנו עוסק במר פיגסקוויר, הכונה לרוב אצל ההולכים על שניים "פיג" (שם כל כך מביך, הוא חשב).
ביום שני בשעות אחר הצהריים המוקדמות הוא נכנס למעבדתו לפיתוח תרופה הנוגדת את תהליך ההזדקנות אצל יונקים.
"בוקר טוב, מר פיגסקוויר" פנה אליו מר סקאיירט.
"בוקר טוב גם לך, התחזיות נראות טובות, נכון?"
"בהחלט" ענה מר סקאיירט במהירות, שבסתר ליבו קצת פחד ממר פיגסקוויר.
השמיים היו כחולים מתמיד ומר פיגסקוויר הצטער שלא בילה את יום זה עם אישתו וילדיו הדמיוניים.
לאחר יום מתיש למדי בעבודתו, מר פיגסקוויר שב לביתו הנעים (שהיה בעצם מחילה, הנבנתה בסגנון מצרים העתיקה במאה ה-12, וכללה הרבה יותר מדי לטעמו - מנורות.
אבל הוא אפילו לא שקל לתרום קצת לכלבים מחוסרי הבית מסוף רחוב צ'יימפוד)
כך מר פיגסקוויר חשב, ומטבע הדברים, גם התנהג כך - "חיה ותן לחיות".
הוא נאלץ לקטוע דיון סוער עם עצמו על ההתחממות הגלובלית כדי להקשיב למבזק הכלבי (המשודר כל יום באפיק 273 בשעה 9 בערב).
"אין שום צורך בכך" צעק הכלב השחור מתוך מסך הטלוויזיה.
"אנחנו לא צריכים אותם פה" החזיר בצעקות הכלב המנוקד שעמד ליד הכלב השחור.
וכך המשיך הוויכוח הארוך בין שני הכלבים שעמדו ברחוב סנדוג לייד הגלידרייה (שמר פיגסקוויר כל כך שנא), שלא נראה שהם מבינים שמצלמה משוכללת ניצבת לידם,
מצלמת ומקליטה כל תנועה ורעש המגיעה מכיוונם.
הוויכוח הסתיים כעבור שעה בהופעת כתוביות המראות על כך שהוויכוח נדד למרחקים אישיים והסביר בקצרה על ויכוחם.
מר פיגסקוויר אהב עובדות, והוא אהב לשאוב עובדות מטקסטים קצרים. מהכתוביות שהופיעו, מר פיגסקוויר הבין שלכלב השחור קראו מר סקנטיפ ולמנוקד היה ככל הנראה שם ארוך מכדי לכתוב אותו.
שניהם עבדו במעבדה לרסן ההולכים על שניים.
מר פיגסקוויר תמך רבות במעבדה זו (לא כספית, כמובן) מכיוון שבסודיות רבה מעבדה זו תכננה למחוק את כל גזע ההולכים על שניים מהיקום.
מר פיגסקוויר אהב להתבודד. ככל שהיקום היה פחות מאוכלס, כך חייו היו יותר טובים.
מר פיגסקוויר לא היה זה שהמציא את התרופה למניעת הזדקנות אצל יונקים (תרופה זו הומצאה כחמש מאות שנים לאחר מזמן זה בידי רובוטים משוכללים) ולכן, גם מת כמו כל יצור אנושי.
מת לבד, כמו שהוא אהב.

כתיבה יוצרת.

*****

עוד מעט זה נגמר, פחות מחודש!

ל"ג בעומר היה, שונה.

טוסט. שאוהבת נורא את הסרט פורסט גאמפ.

הוא עמד לו שם,

בלי להעיף מבט,

גם אף אחד לא הסתכל עליו.

רק הרוח החזקה מנעה מקורי העכביש להיתפס עליו.

ואז הוא ישב,

והם נהיו חברים טובים,

הוא שפך את כל רגשותיו אליו,

אל ספסל,

עדיין אף אחד לא הסתכל על הספסל,

איש לא מתח עליו ביקורת שהוא מדבר עם ספסל.

זה קרה תוך שניות ספורות,

מישהו חדש הסתובב שם, והסתכל.

מאז כולם הסתכלו.

והאיש עוד לא דיבר יותר עם הספסל,

עם חברו האמיתי, היחידי.

היחידי שהקשיב לו ולא היה אכפת לו רק מעצמו.

היחידי שלא היה איתו רק ברגעים הטובים, גם בקשים.

היחידי שלא ניסה לעשות עליו רושם, היה הוא עצמו.

גם אני רוצה ספסל.

אוהבת.

פאקינג שיט.

כל כך אוהבת.

וטיפשה.

טוסט.

We the people fight for our existence
We don't claim to be perfect
But we're free
We dream our dreams alone
With no resistance
Fading like the stars we wish to be

You know I didn't mean
What I just said
But my God woke up
On the wrong side of his bed
And it just don't matter now

Cos little by little
We gave you everything
You ever dreamed of
Little by little
The wheels of your life
Have slowly fallen off
Little by little
You have to give it all in all your life
And all the time I just ask myself why
You're really here

True perfection has to be imperfect
I know that that sounds foolish but it's true
The day has come
And now you'll have to accept
The life inside your head we give to you

You know I didn't mean
What I just said
But my God woke up
On the wrong side of his bed
And it just don't matter now

Cos little by little
We gave you everything
You ever dreamed of
Little by little
The wheels of your life
Have slowly fallen off
Little by little
You have to give it all in all your life
And all the time I just ask myself why
You're really here
Hey

Little by little
We gave you everything
You ever dreamed of
Little by little
The wheels of your life
Have slowly fallen off
Little by little
You had to give it all in all your life
And all the time I just ask myself why
You're really here
Why am I really here?
Why am I really here?

[Little by little / Oasis]

"The wheels of your life
Have slowly fallen off"

לרוק עצמאות לא הלכתי, אבל היה כיף.

יהיו עוד פעמים:]

Backbeat the word was on the street
That the fire in your heart is out
I'm sure you've heard it all before
But you never really had a doubt
I don't believe that anybody feels
The way I do about you now

And all the roads we have to walk along are winding
And all the lights that lead us there are blinding
There are many things that I would
Like to say to you
I don't know how

Because maybe
You're gonna be the one who saves me ?
And after all
You're my wonderwall

אני מאושרת.

לא ממשהו מיוחד.

זאת פשוט הגישה.

אני שמה זין על כולם.

כן,

קפצו לי.

אני לא:

מאמינה באלוהים,

חושבת שאתם צריכים להתערב בכל דבר.

אני כן:

אוהבת את עצמי,

חושבת שאני יודעת לכתוב,

אוהבת.

השנה הזאת:

נשמתי, אכלתי, שתיתי, שמחתי, צחקתי, בכיתי, חשבתי, למדתי, כתבתי, שמעתי, הקשבתי, דיברתי, אהבתי, התאהבתי, החלטתי, נפגעתי, התרגשתי, נלחצתי, התאמצתי, יצרתי, התעצבנתי, הרחתי, דמיינתי, חשבתי על כל הטוב שיש בעולם, הלכתי, טיילתי, התלוננתי, פגעתי, נפגעתי, התחרפנתי, דאגתי, שנאתי, גליתי, הבנתי, ראיתי, השתוקקתי, חיכיתי, צעקתי, דיברתי, נרגעתי, הרגעתי, עודדתי, בהיתי, התאמצתי, רציתי, קיוויתי, התפתחתי, נתתי, וויתרתי, האמנתי בעצמי, הייתי אני.

נזכור. אחד, אחד.

לא נשכח.

נזכור.

http://www.izkor.gov.il/

אוהבת.

טוסט.

נגרר בין כל החלומות,
בין פסקה לפסקה.
נעצר כדי להקשיב
למילים בודדות
המתפזרות בעדינות
ונבלעות בין כל הבניינים הגבוהים.

נושם בתוך תחפושת,
שקצת לוחצת.
מסתכל גבוה לשמיים,
מדמיין בועות קטנות
שלאט, לאט, מתנגשות ונשברות
בעצמים מפוזרים.

רעב לקצת עוד,
מהחיים.
מנסה להמשיך ללכת,
ולא להתעקב על כל מראה
שקופץ מסביבך.
והזמן עוצר מלכת.

[ללא שם / טוסטי טוסט].