היום, יום רביעי, ניצבת ילדה בשערי בית הספר בשעה שמונה וארבעים, מפוחדת לגמרי.
לובשת חולצה ורודה מפול אנד בר ומכנס ג'ינס מתמנון ואת החזיה שהיא כבר מתה להעיף מהארון אבל היא לא יכולה לעשות את זה לפני שתחדש את ארון-החזיות-שאין-לה.
כן, אז ככה נכנסתי,
הרבה יותר מדי אנשים שאני לא מכירה והרבה יותר מדי מקומות שאני לא מכירה.
הייתי לא מאופסת לגמרי וכל אחד שם בהה בי.
נכנסתי למבחנים בשיא הלחץ [ואני אף פעם לא נלחצת ממבחנים] וקרה לי הדבר הכי גרוע שיכול להיות במבחנים - שכחתי איך כותבים.
מתאים לי.
באנגלית היה נחמד, יכל להיות יותר טוב, לא היה לי מילון וגם אם היה אני לא חושבת שהייתי פותחת אותו. מתחת לכבודי. XD
במתמטיקה הלך זוועה, מי שמכיר אותי יכול להעיד שאני לא נוטשת תרגיל עד שאני לא מצליחה אותו, גם אם יקח לי שעה וניסיתי כבר במליון דרכים.
לא הבנתי כלום באלגברה, ראיתי סינית. לא עשיתי כמעט כלום.
בגיאומטריה היה לי נחמד, אבל בלי קשר, בגיאומטריה אין מצב שאני נוטשת תרגיל, מנהג שכזה.
אחרי שעתיים בתוך החדר המדכא, יצאתי לאוויר הפתוח.
היו מלא בנים חתיכים [XD], ולא היה לי כוח או חשק לדבר.
הלכתי לראיון אצל מישהו חפרן, שחפר לי בשכל.
ויצאתי.
התקשרתי לאבא והוא אמר שהוא יגיע בעוד שעה.
טוב, אז הסתובבתי שם ואז התיישבתי על איזה ספסל. היה שיעור והיה שקט.
בסוף פוניתי מהספסל שכל כך נקשרתי אליו בגלל שכמה ילדים היו צריכים לצלם שם, מהספסל הנדיב עברתי לעבר החניה ויצאתי מבית הספר.
היה כל כך לא כמו שציפיתי שזה מעורר גיחוך.
גיחוך?!?!
טוב, אז פעם הבאה שאני אהיה שם זה יהיה בתחילת שנה.
תאחלו לי בהצלחה.
תודה.
הצילו.
טוסט. שיושבת בחדר המשופץ שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
