טוסט לומדת לעוף

אפשר לסכם את יחסי עם החברה ככושלים. סיכמתי זאת בראשי בשעה שהלכתי עם חברתי, שנוטה להקרא החברה הכי טובה שלי, בעיקר. אמרתי משהו ואז שתיקה, ואז היא אמרה משהו ושוב שתיקה. איך יכול להיות שיש לנו כל כך הרבה במשותף ואנחנו לא מדברות? חוץ מהעבר המשותף, הפרטים הקטנים המשותפים והמחשבות הכמעט זהות שצצות מדי פעם פעם יש גם דברים כאלה שנוטים לקרות בדרך כלל, כמו לאהוב את אותם בגדים, לעשות את אותן שטויות, לרכל, לאכול טוסט עם גבינה; קטשופ ופטריות, לראות המומינים, לדבר במשך דקות אחדות על דבר מפגר כמו ספל שוקו. איך יכול להיות ששתי בנות שיש להן כל כך הרבה במשותף - שותקות? חשבתי על זה ואני די בטוחה שגם היא חשבה בדיוק אותו דבר. הרי, כשעוד למדתי בבית הספר הקודם היו ימים שהיינו ביחד 24 שעות ובכל זאת לא שתקנו לרגע ועכשיו - לאחר שעתיים ביחד נגמר לנו על מה לדבר. כמובן, יכולתי לספר לה על ציוני הכושלים או על יחסי הכושלים עם החברה או על ההערכה העצמית שלי שנעלמה כלא הייתה אף פעם, יכולתי לספר לה על הדמעות שנחתו על הכרית שלי במשך כמה שעות יום לפני, יכולתי למנות את כל הדברים שבא לי לעשות כרגע שכוללים לנשק מישהו נורא חתיך שפגשתי כמה ימים לפני סוף שנה וגם לבכות (שוב) ולדעת שהיא תהיה שם לידי, יכולתי לשאול אותה מה שלומה ואיך היא מרגישה, אך לא עשיתי שום דבר מהרשימה הלא מופרטת הזו, כך נוצרה שתיקה.

גם יחסי עם הורי הם כושלים, לא ציפיתי שיהיו אחרים אחרי שאבא שלי בודק לי סמים בתיק (מצחיק) ומוצא גלולות למניעת הריון או אחרי שהם אמרו לי שהיו לוקחים אותי לפנימיה צבאית (שם ילמדו אותי איך להתנהג, כמובן). אני שונאת אותם. אני רוצה לא לשנוא אותם, איזה מן בן אדם שונא את הורים שלו? כבר סיכמתי מזמן שיחסי עם הורי הם יחסים אינטרסיים, אני נותנת להם מה שהם רוצים (להתנהג טוב, לא להשתמש בסמים, לא למות ולא להוציא שם רע למשפחה) והם נותנים לי את מה שאני רוצה (בית, אוכל, כסף, פלאפון). כמובן שהם טוענים שהם יאהבו אותי לא משנה מה אעשה, לא אכפת לי.

יחסי עם כל בן אדם שמוכן להתקרב אלי, אפילו קצת, כושלים. בין השאר אפשר לתצפת על יחסיי עם חברי השונים מהמקומות השונים שהם כמובן לא מוצלחים במיוחד, בנוסף אפשר לתצפת על יחסי הכושלים עם הבן אדם שנהגתי לראות אותו בלי בגדים ולשכב איתו (שנהג גם להיות הבן אדם האהוב עלי ביותר בעולם וגם הבן אדם שהשאיר אותי שפויה בימים קשים כמו אלה. השפיות שלי אבדה מזמן, אל דאגה). אם נורא רוצים אפשר לתצפת על יחסי עם החרדים מהשכונה למעלה או על אנשים נורא מסוימים שמתחילים איתי, אפשר לתצפת על יחסי עם ילדים ותינוקות בפרט, אפשר לתצפת על יחסי עם אנשים בעלי דעות אנטישמיות או גזעניות קיצוניות.

יחסי עם החברה כושלים ואני חוששת שאפרוש ממנה לביינתים. אני גם חוששת שמוטב לאנשים בלעדי. טוב לי עם הדף והעיפרון, זה מספיק.

וגם:

הגוף שלי נואש לקצת מגע, אוהב, אני חושבת. אולי זאת סתם חרמנות.

המון אהבה, הטוסט האחרת.

מדי פעם, בלילות די נעימים, אני מתחילה לבכות. על פצעים שעדיין לא נעלמו ועל כאלה שממשיכים להכאיב, על מחשבות מייסרות ועל פנטזיות שכבר נמאסו עלי. ביום חמישי, היום האחרון ללימודים הוא התקרב אלי ונתן לי חיבוק שארך לפחות חמש שניות, הוא אמר לי שהוא יתגעגע אלי ושניפגש מלא בחופש. אני יודעת שהוא לא עשה את הכל למטרה מסוימת, הרי הוא סתם אידיוט שעושה דברים בלי סיבה, אבל למה? בדיוק כשחשבתי שהתגברתי עליו לגמרי. אוף. מה לא בסדר איתי.

לשמוע הכבש השישה עשר זה באמת נהדר, אני שומעת עכשיו את השיר "אבא חזר מאילת", לא בין השירים האהובים עלי, אפילו בין השירים שפחות אהובים עלי, אבל כששומעים את הכבש השישה עשר חייבים לשמוע את הכל מההתחלה ועד הסוף. אני לא צריכה לשתות או לעשן כדי למצוא את האושר שלי. אני הולכת להוריד את הלק מציפורניי הרגליים ולשים חדש ולאחר מכן לצייר. קניתי שמלות חדשות ונעליים ומחקים. איך שמגיע היום בסוף כל לילה. צרצר מצרצר צירצורו. כבר מאוחר ומחר נקום. אני חושבת שהכל חוזר אלי, אני גם חושבת שזה טוב. אני תוהה אם למרוח לק בצבע אדום-בורדו או למרוח לק בצבע בורדו ממש שונה מהראשון שהזכרתי. יש לי שמלה אדומה וחזיה אדומה ונעליים אדומות ולק אדום, רק התחתונים שלי שחורות. קרח לא יכול להיות חם. היה כיף היום, לא בא לי סוף שנה. אני חושבת שלא ניתן לציין שלושה דברים יותר גרועים (מבחינה נפשית) מלהיות חברה טובה של האקס שלך. יש.

הרבה אהבה,

טוסט.