טוסט לומדת לעוף

במידה ותתהו מדוע בשלושת הימים הבאים לא יהיה עידכון, וול, אז זה בגלל שאני אהיה באילת.

וסתם סיפורי חיים שלא באמת חשובים למישהו:

אתמול תהילה באה אלי והחליטה שבא לה ללכת לפיצה (למרות שלא בא לה לאכול פיצה. אכן, מוזר), אז גררתי את קודי מעבודתה, את רה מהבייביסיטר והלכנו לאכול פיצה. (שלא הייתה כזאת טעימה. O:)

היו צחוקים וכבר הרבה זמן לא צחקתי ככה (על מי אני עובדת?)

הגעתי לשילוב המנצח שמביא אחריו חירפון: פיפי ושיעמום.

עכשיו משעמם לי, והפוסט הזה מתחיל להיות באמת חסר טעם.

אז אנשים,

וובט. (O:)

טוסט. שקיבלה אתמול מכתב מעמק החולה, והיא בכיתה י'3!! הוריי.

זמן,

אני זקוקה לזמן.

כדי לשבת, להרגע, לחשוב.

אני יושבת בתוך בית, שמסתיר את החדר, שמסתיר אותי.

לפעמים אני חושבת שהשיער מיועד רק כדי להסתיר את הראש שלי שיסתיר את ההגיגים שלי.

מחשבות שיהיו כל כך מטופשות להגיד למישהו או להשמיען בקול.

אני הולכת ברחוב, פסיעות קלות, שיחות חולין נשמעות מהרקע של השקיעה והשמיים הצבעוניים.

הצללים פתאום משתלבים בחושך הכללי השורר בחוץ, אל מול מנורות רחוב שנדלקות כאילו קמו משינת-בוקר ארוכה.

מתחשק לי לרוץ, לדמיין שהשעון נתקע על 21:54.

חריקת דלת קלה.

אולי לא הקשבתי מספיק טוב.

(הגיגים שהשתלבו בתוך פרוזה מטופשת)

החופש הזה כל כך נמאס עלי.

לוב יו גייס,

טוסט.

בלונים, מסיבות, הורריי. P:

מוציא את העט והמחברת הכחולה מהמגרה התחתונה, מנסה לא להפיל שום דבר אחר. כותב שוב בעמוד הרביעי שעדיין לא התמלא כולו במילים חסרות כל טעם.
מנסה לחשוב למה דווקא אתה, למה דווקא אתה?
אתה שוב מתהלך ברחוב בידיעה ברורה שאתה בודד וההליכה הקבועה הזאת חסרת טעם, כמו כל דבר שכבר התרגלת לעשות.
כבר התרגלת לא להסתכל על אנשים, הם חסרי פנים.
אתה אפילו לא זוכר איך זה התחיל, לא, זה לא קרה בין לילה, אתה חושב.
אפילו לבטא את המילים אתה כבר לא יכול, לבטא רגשות, לבכות, כבר התרגלת. רק העט והמחברת.
חושב למה זה קרה, עדיין לא מצליח להגיע לתשובה. כדי שנבין? נעריך? אבל מה זה משנה בעצם, אתה שואל את עצמך תוך כדי כתיבה מהירה במחברת.
אתה זוכר כל כך בבירור את השנה הזאת, שבה הכל התחיל, לאט, לאט, האופי התחיל לנזול מאנשים כמו טיפות זיעה אחרי ריצת בוקר ארוכה.
כולם ידעו שזה הולך לקרות גם להם, ואתה, לא היית מוכן להיכנע.
אף אחד לא נלחם בזה, השלים עם העובדה.
הגעת לבית ספר, כולם שם כבר חסרי פנים באותה מידה שהיו חסרי אופי, לא נבהלת, התרגלת.
אתה אפילו זוכר איך אמרת שלא תתייאש, לא תיכנע,
נכון, לא התייאשת וגם לא נכנעת, אם אפשר לקרוא לזה כך.
אתה לא עוד איש מהרחוב, חסר פנים.
מישהו חכם אמר פעם שאתה מרכז העולם וכל השאר - הם התפאורה.
אתה מתחיל לגחך מהאירונייה, והאמת היא, שזה ממש לא מצחיק אותך.
אתה מתחיל לשקול להפוך לעוד אחד כזה, להתהלך בעולם בעוד גוף, חסר פנים וחסר אופי, אולי אפילו לא תרגיש כלום.
אתה מתחיל לדמיין את עצמך בתוך כלוב שזז מעצמו, אתה דופק על הכלוב חזק, צועק לעזרה, ואתה רואה את כולם מביטים אליך במבט עצוב ומיואש,
הם מזמן נכנעו.
כבר ערב, אתה מתחיל לחשוב מתי העמוד הרביעי כבר יתכסה כולו ומשהו עוצר את מחשבותיך, אתה שומע רעשים.
ומחליט שלך זה לא יקרה.
כי אתה מרכז העולם וכל השאר הם התפאורה.
____

סתם משהו שכתבתי מזמן.

החופש הזה כל כך חסר טעם.

לוב,

טוסט.

לא, אל תגידי את זה.

לא, אל תתקרבי,

תתרחקי.

הנחשול עוד מלפני.

התחושות עוד בוערות,

מתעוררות.

(טוסטי טוסט)

כתיבה בשבילי היא:

אפשרות לפרוק את כל מה שאני חושבת ומרגישה במילים שונות, כמעט לא מכוונות. להתלבט על מילים, למחוק משפטים, לשכתב אותם ולהסתכל על התוצר הסופי, עושה לי כל כך טוב. התחושה כל כך משחררת. בכתיבה, אני יכולה לכתוב הכל ולהתכוון לזה, אני יכולה לחשוב על הטיול שעשיתי אתמול בלילה, ולכתוב ספר שלם על ילדה שהחליטה לטפס על האוורסט. כשאני כותבת, אני מרגישה חשופה ועם זאת כל כך מוגנת ולא פגיעה, מה שלא קורה הרבה כשאני מרגישה חשופה.

___

לטייל, בצעדים איטיים, ממושכים, להסתכל על הירח והחושך המתפזר מסביב, לקלוט חלקי שיחה של אנשים אקראיים ולחשוב.

לחשוב, על כל כך הרבה דברים, אפילו תיאורטיים. האנדרנלין שזורם לי בגוף אחרי טיול ארוך עם הכלב.

המבטים האלכסוניים, כל האנשים שעוברים לידי, ופתאום להרגיש בודדה, כאילו אני לבד בעולם.

והנה,

אתם מכירים אותי יותר טוב.

:]

לוב, גייס,

טוסט. שכבר עברה 32 שעות ללא מתמ'.

בואו נריע לה.