טוסט לומדת לעוף

אני, אני בעיקר רצה. ככה אני ממלאת את החורים שחסרים לי בחיים (סקס, חברים אמיתיים ואישיות נורמלית). ככה יוצא שכל ערב בשעה שש וחצי אני לובשת את מיטב בגדי הספורט שלי שכוללים טייץ שמגיע עד הברך וגופיית סבא, נועלת את נעלי הספורט שלי, עושה קוקו ויוצאת מהבית. אני הולכת במשך ארבעים וחמש דקות משהו כמו 3 קילומטרים של עלייה מייגעת עד שאני מגיעה לטיילת היחידה בצפת שהיא במקרה האיזור היחידי שהוא נטול עליות או ירידות בצפת, לאחר מכן אני רצה ארבעה קילומטרים וחוזרת הבייתה, מזיעה ונטולת דאגות. זה מצחיק, כל פעם שאני יורדת את הירידה שעשרים וחמש דקות קודם לכן עליתי ביגון רב, אני חושבת שפעם הבאה יהיה לי יותר קל, אבל זה כמעט ולא נכון. האמת שרוב האנשים מגיעים לטיילת במכונית או באוטובוס, אבל אני.. אני, עולה את הכל. זה עושה לי כל כך טוב, להגיע לסוף שהוא בעצם ההתחלה ולרוץ כשכולם משתחלים בעצלנות בין העצים. אני לא בכושר ולכן אני מתנשפת מהר ומזיעה והעור שלי בפנים מקבל גוון אדמדם שלפעמים נוטה לאדום, אבל אני רצה ואני לא מפסיקה. אני גאה בעצמי! ואז אני חוזרת הבייתה, מתיישבת על הספה בעייפות, אמא שלי מסתכלת עלי ואומרת בטון מאוד מעצבן "דורית, מחר אל תלכי כל כך רחוק", אני עונה לה "טוב", רק כדי להשתיק אותה ולמחרת אני יוצאת לעוד טיול נחמד בחיק הטבע.

טוסט.

שומרת יותר מדי על זכרונות. הם יקרים לי, כי הם קרו וככל הנראה לא יחזרו שוב. לפעמים אני ממש נתלת בהם, ברגעים שממש קשה. מחברת המחשבות שלי שטרחתי למלא החל מכמה פעמים בשבוע ועד כמה פעמים ביום נרטבה למוות על ידי בקבוק טועה. במחברת המחשבות היו הרבה זכרונות, על תחושות ועל רגשות ועל רגעים. היו שם כמה תיאורים מפורטים ביותר על זיונים שלי עם הבן אדם שנהגתי לאהוב עד בכי, היו שם תאורים מלאים על לילות בודדים והיו שם תאורים קצרים למדי או קטעי טקסט חסרי תאורים על ריבים עם ההורים ועל שיעורים משעממים ודברים כאלה. הייתה שם גם רשימה שכוללת יותר מ-300 דברים קטנים שעושים טוב, הייתה שם רשימה של תוכניות לחיים ורשימה של מקומות שאני צריכה להזדיין בהם. הייתה שם רשימה של דברים שאני יכולה לעשות מהרגע שחזרתי לשטח הרווקות ורשימה של דברים ששנאתי בחבר האחרון שלי. היו שם עדויות שלמות של דברים שפחדתי שיאבדו לי אי שם במוח ולא אצליח להזכר בהם. הייתה שם גם רשימה ארוכה של דברים שאני אוהבת בעצמי. עכשיו כל המילים כבר לא קיימות וכל הדיו מרוח על גבי דפים כתוצאה מהרבה מים. אוף.

טוסט.

קמתי מהמיטה, לקחתי כמה דפים ועיפרון. תוך כדי שהתקדמתי אל הספה תפסתי את השלט בידי ושמתי מוזיקה שקטה. זה התחיל משני גופים לא מזוהים והתקדם לפנים מפורטות של גבר ואישה. המשכתי לצייר בעוד לאונרד כהן שר על מריאן. אני אוהבת לצייר, אני אוהבת את הרוגע כשנשאבים לתוך ציור, אני אוהבת את קווי המתאר שנהפכים לאט, לאט ולאחר מחיקות רבות לציור שלם העומד בפני עצמו.

עייפתי משינה ועייפתי מקימה, עייפתי מפקיחות ועייפתי מלילות בודדים חסרי מלכוד. מה אם אני קצת בוכה, הדמעות סוחפות איתן שכבות של גוף ומותירות פצעים עמוקים ללא מרפא?

הרוח נושבת ואיתה גם החופש נסחף, הם עוברים דרך העצים והקברים, דרך העננים והאנשים, הם די נהנים (יחסית לרוח ולחופש). חשבתי שהטוב והצדק גם שם, הם לא היו. הם היו בביקור קצר בממלכתנו והלכו לבקר ממלכות אחרות.

הרבה אהבה, הטוסט האחרת.

אעשה צעד גדול ואצא מהבית, אולי אעבור למקום שנטול תינוקות, הורים, משפחה, אנשים שאכפת להם יותר מדי עד שלא אכפת להם בכלל. אני ילדה שרק עכשיו גילתה שהיא יותר קטנה מהעולם. אני גם ממש רוצה סקס ועפרונות חדשים, למרות שאסתפק רק בעפרונות חדשים.

(אני טועמת את געגועיי על לשוני והייתי רוצה לטעום אותם על לשונך, גם).