טוסט לומדת לעוף

"positive positive thinking" אני מזמזמת. זהו מין עיבוד של שיר ששר בוב מארלי במקור, אני שומעת אותו בגירסא שפורסמה בסדרה בשם "פעם בחיים" (סדרה די טובה, אגב). איזה נהדר לי. הרבה אנשים אומרים לי בזמן האחרון שאני קורנת מאושר ואני מרגישה כזאת. האמת שההארה באה לי בזמן שראיתי פרק כלשהו של "פעם בחיים" באינטרנט, אישה אחת שם (כמובן ששכחתי את שמה) דיברה (מה שהם בעיקר עושים שם), היא הסתכלה למסך שלי, כאילו לא מודעת בכלל שאני מקשיבה לה והסבירה לי בחדות כמה אני טיפשה. "את בחיים לא תתגברי, אבל את תתרגלי". אני מרגישה חיה, הכי חיה שיש! אני רוקדת לצלילי שיריהם של הרולינג סטונס שבוקעים ממערכת הסטריאו שבביתי, או קופצת בלילה אוורירי ביחד עם אלפי אנשים לצלילי השירים של כנסיית השכל. אני מזיעה והרגל שלי שולחת לי מסרים של "תעצרי, אני פגומה, אני לא רוצה עוד לרוץ" ואני שולחת לה מסרים של "חהחה, אני לא אוותר לך". אני מציירת וכותבת ורואה את "שיקגו" בפעם החמישית בערך, אני מחבקת ומנשקת וקונה בגדים. אני מדברת ומתחרמנת ומזדיינת וישנה עם אנשים במיטה ומדמיינת איך היד הקטנה שמחבקת אותי הופכת ליד הגדולה והעדינה שיודעת איך לגעת בי. אני חיה.

רק אהבה.

(אגב, למי שתהה, http://www.youtube.com/watch?v=XlaBIgQQVCI).

השפתיים של האדם הלא זר הן רכות, ממש רכות. כשהן נשקו לשפתיי לא רציתי שיפרדו מהן. הוא היה מעלי והפשיט אותי, הוא גילה מתחת לשמלה הכחולה גוף שנואש למגע. הוא רפרף את ידיו על צווארי ועל שדיי ואמר בשקט: "לא ידעתי שמתחת לכל שכבות הבגדים יש גוף כל כך יפה" ואני טענתי שהוא חרמן. הוא ליקק ונגע ואני הסתכלתי ומצצתי. אחרי שעתיים, בשמונה בבוקר, רציתי להגיד לו שאני רוצה להרגיש אותו בתוכי ובמקום זה אמרתי לו שאני רוצה שהוא יזיין אותי. הוא כמעט קם מהמיטה כדי לקנות קונדומים ואמר "אני לא בטוח שאני רוצה לזיין אותך" ועניתי לו שזה בסדר. המשכנו ללקק ולגעת ולהסתכל ולמצוץ אחד את השניה. בעוד אני שואלת אותו אם אנחנו הולכים להתחרט על זה הוא הסתכל על האצבע הנשוכה כמעט למוות שלו, שהוא נתן לי לנשוך כשרק ישנו במיטה ביחד ואמרתי לו שיראה את זה בתור מזכרת.

(זה שונה מהסקס שנהגתי לעשות עם הבן אדם שנהגתי לאהוב. בנוסף, אני בן אדם נורא, כמעט שכבתי עם בן אדם שחברה מאוד טובה שלי דלוקה עליו. הוא שאל אותי אם ארצה לבוא אליו מדי פעם וסתם להזדיין, עניתי שלא, אבל אני הולכת לעשות את זה).

טוסט.

אני שוכבת בין הצלילים והחלומות. הם מתמזגים להם ונכנסים לראשי. נגעת בי במחשבותיך, אסור היה לך לעזוב, או להיות כאן מלכתחילה. נגעת בי בחלומותיך.

אנשים מחבקים אותי, באופן תמידי כזה, כשנפגשים, כשנפרדים, כשנפרדים לצמיתות, כשמתגעגעים, כשמדוכאים, כשמאושרים, כשלא רוצים לדבר, כשמנסים לסלוח, כשמנסים לשכוח, כשרוצים חיבוק מאדם אחר, כשרוצים חיבוק ממני. אני לא זוכרת מתי לאחרונה חיבקו אותי והרגשתי נאהבת. אני חושבת שזה היה לפני קצת פחות משלושה חודשים, כשישנתי עם חבר טוב במיטה בלילה והוא ליטף לי את הפנים ואת הגב ואמר לי שאני לא צריכה לדאוג, כי הוא לא יעזוב אותי (האמת שהוא כן). באותו יום היה לי ממש נהדר, פגשתי גם חבר טוב אחר שאני רואה אותו לעיתים רחוקות מאוד והוא חיבק אותי הרבה וסירב לעזוב. בכל פעם שאני מחבקת את תהילה, היא מחבקת אותי בחזרה חזק ורק מנסה לשחרר עוד עצב שחונק אותה, זה לא תמיד כיף. זה נורא קשה, אתם יודעים, כשהאדם שנהגת לאהוב עד דמעות אומר לך בפנים ריקות מדמעות שהוא לא רוצה אותך יותר. זה עדיין כואב והגרון שלי תמיד נהייה חנוק מדמעות בכל פעם שאני חושבת עליו ועל כמה שאני לא רוצה להתגעגע אליו. אני לא מפסיקה לחשוב על לילות מסוימים, על לילה שבו הוא הצמיד אותי לקיר, הפשיט אותי ונישק כל חלק בי. איך הוא יכל לעזוב? אני חושבת על יום מסוים עם חבר טוב כששכבנו על הדשא וצחקנו מכלום, אולי על העולם. תמיד בחדר האוכל בפנימיה הכל נראה לי שונה. היינו יושבים כולם באותו שולחן או באותם כמה שולחנות, אני תמיד במקום הקבוע, היינו צוחקות ומדברות ונהנות, באמת שהיה כיף.

קניתי שמלה חדשה ואני מקווה ששבוע הבא יהיה יותר טוב, הכלייזמרים תמיד עושים אותי שמחה ואני גם אלך להופעה של שלמה ארצי, אז אמור להיות נחמד.

טוסט.