טוסט לומדת לעוף

כך נפתח המשפט האחרון בדף העבודה שלנו בשיעור לשון. אני תוהה אם התשובה באמת נושבת ברוח, אני לא בטוחה, אולי קצת בטוחה. בכל מקרה, כך נפתח המשפט שהיינו צריכים לנתח. בוב דילן, עם המנגינות בשיריו שנשמעות כמו חמת חלילים. ופבלו פיקסו, עם התקופה הכחולה שלו שאני צריכה להתאמן עליה בדף של חצי גליון. העט הסגול, שאין לי מושג איפה הוא והעיפרון המאוד יקר שנשבר יחד עם העיפרון הפחות יקר, שניהם על הרצפה. להלה לה. פפיונים שחורים ואדומים בשיער וידיים שיוצאות מהן שורשים שמסתבכים אחד בשני, יצחק רבין ובתים סגולים. דברים נסתרים מהעין ודברים מאוד גלויים שאני לא שמה לב אליהם. מרכך כביסה לבגדי תינוקות ולעור עדין. הלק האדום שלי נמצא על ציפורני רגלי ואם אחכה עוד קצת, אולי יום או יומיים, אז הוא לא יהיה כלל, הוא יעלם כליל כלא היה שם אף פעם ורק מוחי המעוות יזכור אותו, אולי. בכמה דרכים צריך אדם ללכת לפני שתקראו לו אדם? אני לא מאמינה שאני קוראת ערך בויקיפדיה על השיר הזה. הוא מנוסח בצורה די גרועה, דרך אגב. הסדרה היחידה שנהגתי לעקוב אחריה באופן קבוע, "פעם בחיים", נגמרה, הסוף מאוד אכזב אותי, אבל כל 35 הפרקים האחרים היו טובים, אז לא אכפת לי שהסוף מאכזב. נשארו לי שני תרגילים בטריגונומטריה שאני מתעצלת לעשות, אבל זה רק בגלל שאני לא זוכרת מהם המשפטים של צורות גיאומטריות שונות, כמו משולש וטרפז, שכלואות בצורה מאוד לא טבעית בתוך עיגול שלא תמיד מסומן המרכז שלו. אני מניחה שבעוד כמה שעות, כשההשפעה של הבקושי קפאין מהשוקו תתחיל, אוכל לפתור את זה בקלות מאוד. בכל מקרה, אני אגדיר את שני התרגילים האלה מראש כ"חתיכים", שזו הדרגה הכי גבוהה (מבין שלוש) שתרגיל יכול לקבל, אולי בהמשך אוריד אותם ל"חמודים" בלבד, שזאת הדרגה האמצעית. דיברנו על זה בשיעור מתמטיקה, אני וחברה שלי, כשהיינו בהיי מעודף שיעורים חופשיים וסטלנות שאפפה אותנו, נגמרו לנו האותיות שמשתמשים בהם בדרך כלל, אז יצא שקראנו לצלעות בשמות של "ספלאך" או שציירנו סמיילי, ככה שיצא מצב שפניתי אליה בשאלה של "מה יצא לך הקוסינוס של ספלאך?", בעוד ידיד שלי מסתובב אלינו בתמיהה. זה היה מאוד מצחיק בזמנו ואני מניחה שאני אצחק מזה שוב בשיעור מתמטיקה הבא, שיהיה מחר. נהג המונית שנהג להגיד לי שאני מקסימה בכל בוקר ולאחל לי בוקר טוב כבר לא שם בכל בוקר, והילדה שנהגה להיות מלווה לתחנה על ידי אביה, כבר לא מלווה על ידיו, אז גם לו לא יצא לי לאחל בוקר נהדר. האא, יש לי מחק פחם וחברים נהדרים וכשרון ציור שאף אחד לא ידע עליו מעולם וחוסר ידע משווע במשחקי כדורסל וביחסי אנוש.

רק אהבה, טוסט.

ביום כיפור אני אעשה סקס, אפילו פעמיים אם יזדמן, אולי אפילו עם שני אנשים שונים. ולו רק כדי להרגיש שאני לא מפחדת: ביקורות, ישויות אלוהיות למיניהן (קיימות או לא קיימות), הורים, חברים, אנשים שהם לא חברים. בכלל, זה מאוד חבל כל המצב הזה.

אתמול בלילה לבשתי בגדים של חורף כשהוצאתי את הכלבים שלי, שכללו מכנס סגול ארוך, אולסאטר, גופיה לבנה שמתחתיה עוד גופיה לבנה ומעל הכל צעיף נחמד. בתחנה ישבו שני ילדים שנראה בערך בגילי, בעוד שאחד מהם עישן מהנרגילה שלו, השני התחיל איתי וניסה לא לברוח ממראה הכלב המאיים שלי (חצי פינצ'ר). התעכבתי עוד כמה שניות איתו רק כדי להריח עוד את עשן הנרגילה. פעם כל כך סלדתי מהריח הזה, אחרי כמה חודשים עם חבר שמעשן באופן כפייתי מהדבר הזה, התרגלתי. זה החזיר אותי כמה חודשים אחורה, זה היה קצת מאוחר, משה ישב לאורכה של הספה שבחדר שלו, מעשן מהנרגילה, בעוד אני נשענת עליו. בטח היו כמה אנשים שם, אבל כל מה שאני זוכרת זה את המצב המסוים הזה ואת ריח העשן שיצא מהנרגילה שאפף את החדר. עשינו המון סקס באותו לילה שבטח הפך כבר ליום, זה מה שהביא אותי למסקנה שביום כיפור אעשה סקס, דווקא ביום כיפור.

לילה נהדר, טוסט.

הקבוצה שלומדת איתי במגמת אומנות היא קבוצה קטנה ולא מגובשת בכלל הכוללת שבע בנות מאוד לא נחמדות, אחת חפרנית ששואלת אותי להנהתה שאלות טיפשיות, החבר הקודם שלי וידיד כלשהו שאני מוצאת אותו כלא מעניין במיוחד. בחמישה לשמונה עליתי על ההסעה שבית הספר אירגן לאוניברסיטת חיפה לכבוד תערוכה של מצטייני הפרויקטים שנעשים בכיתה י"ב. היה מאוד מעניין, חלק מהיצירות היו טובות וחלק גרועות כל כך עד שהייתי צריכה להסתכל עליהם במשך עשר דקות שלמות כדי לנסות להבין למה פרויקט זה נבחר כפרויקט מצטיין. חשבתי על זה שיום אחד אנחנו לא נהיה בבית ספר וכל הבעיות שנראות לנו ענקיות עכשיו, יתגמדו ונתגעגע אליהם. לכן, החלטתי להתעלם מכל העובדה שחצי מבית הספר שלי קורא לי "מזדיינת" או אומר לי בטיפשות "שמענו שחבר שלך זיין אותך ועכשיו את בהריון", החלטתי להתעלם גם מהעובדה שאני מאוד בודדה בשעות בית הספר או מהעובדה שאני לא מצליחה לחשוב על רעיון שישמע לי נורמלי ולא נואש לפסל-כסא. החלטתי גם להתעלם מהעובדה שחברה טובה שלי מתעלמת או מתייחסת אלי בקושי כמעט תמיד.

העיקר שההוא במונית ממשיך להאט כשהוא עובר לידי בשבע בבוקר כשאני הולכת לתחנה ולהגיד לי שאני מקסימה לאחר שאני מאחלת לו יום נהדר. אני באמת מקסימה.

רק אהבה, טוסט.

מחר אני אפתח את יום הלימודים הרביעי שלי, אם להיות כנה איתכם, אני לא מצפה לזה. הייתי מאוד שמחה להשאר עם חברותי הנהדרות עד מאוד בימים שנוטים להיות מהנים עד מהנים מאוד, ולא רק בגלל הריח של החופש שהתנוסס באוויר. את שנת הלימודים התחלנו בשלוש שעות של פעילויות לא מעניינות, חיבוקים ושלוש שעות לימוד, שלוש! (בעוד האנשים מעינות משכשכים את רגליהם במים). הדשא כמעט ריק, כמעט תמיד, וכשאני ויעל מחליטות לשבור את השממה על ידי ישיבה לצל עץ כלשהו, החבר הקודם מחליט להתיישב לידי, כיף חיים. וגם, בית הספר שלי החליט שמשנת לימודים זו והלאה, כל מי שיבוא עם גופיות לבית הספר יצטרך לחזור ביום למחרת בליווי הורים, אז כנראה שאלבש פחות שמלות ממה שהייתי רוצה.

אבל אני סתם מקשקשת, כי אני די בטוחה שהכל יסתדר, כי הכל תמיד מסתדר, כך או אחרת. מחר מצפות לי שלוש שעות של תולדות האומנות, אז יהיה נחמד.

לילה נהדר.