"על עצמי",הוא יקל את השפתיים שלו לחיוך קטן."איזה טיפש הייתי.למה לא פתחתי את הפתקים.למה התעלמתי מהם.הרי אילו קראתי אותם בזמן אמת,כשישבתי בכיתה,שנינו היינו חוסכים מעצמנו כאב וצער ואכזבה"
"אז..."גששתי בוררת את המילים,"אז למה לא קראת אותם?" [את הפתקים שבהם ביקשה סליחה ממנו]
גלעד הסמיק.ראיתי את העגולים האדמדמים שנצבעים בלחיים שלו,בין הנמשים.
"את לא מבינה?"שאל.
הקוקו שלי זז מצד לצד.
"אולי תנחשי?"הוא הציע.
משכתי בכתפיים בחוסר אונים.מספיק ניחושים כבר רקמתי-ופרמתי,מפני שהם התגלו כלא נכונים.
"לא פתחתי את הפתקים שלך",גלעד דיבר לאט,"בגלל ש...פחדתי".
"פחדתי שהפתקים מכילים בשורות רעות.ואת יודעת..."
"מה?"
"מבשורות רעות אי אפשר לברוח",הוא ענה,"במוקדם או במאוחר הן מגיעות אליך ונוחתות עליך במלוא כבדן,אבל..."
"מה?" חזרתי,אבל בקול הרבה ותר רך.
"העדפתי לדחות את רגע האמת",הוא הודה."התנהגתי כמו ילד קטן שחושב,שאם הוא עוצם את העינים ולא רואה-אז הדבר הרע לא יקרה".
"גלעד",קמתי מהכיסא ועברתי לשבת על כיסא אחר,קרוב אליו,"על איזו בשורה רעה אתה מדבר?"
"חשבתי...",הוא התפתל,"חשבתי ש..."
"מה?"
"שאת כותבת לי,שאת רוצה להיפרד".
"גלי",הקול שלו רעד,"באמת פחדתי שאת רוצה להיפרד,אבל אל תביני אותי לא נכון"
"מה יש להבין?",התפרצתי,"פחדת או לא?"
"פחדתי",הוא הודה,"אבל הפחד לא נגרם באשמתך"
"אני כבר לא מבינה שומדבר!"קראתי והרמתי את הידים של בתנועה של כניעה.
"תביני גלי",גלעד פסע בעקסותי כמו צל,"הפחד נבע ממני.מחוסר הביטחון שלי"
"בכל מה שקשור ללב אני מתרגש ומבוהל.כל כך פחדתי לאבד אותך..."
הפניתי את המבט לצד מפני שלא רציתי להביך אותו.לא רציתי שגלעד יראה שאני רואה את הדמעות שנצצו בעיניו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
