כן,חזרתי אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי פה.הייתי צריכה את השקט הזה קצת,לחשוב עם עצמי בלי להציג את רגשותי בפוסט.וזה די הצליח.
בזמן הזה החלפנו שנה,2007 והבטחתי לעצמי בכלל,בספמבר שבשנה הזו לא אבכה ולא אכנס לדיכאון,וגם זו תהיה המשאלה של 2007.
בשנה הזו,רון אמר לי כמה פעמים שהוא אוהב אותי,אבל אני לא יודעת למה הוא מתכוון:בתור ידידה,או אהבה?
וביקשתי מחברה שלי לברר זאת,אבל כניראה היא שכחה אז לא נורא,וגם אין לי אומץ לשאול.
אתמול,היה לי טיול ובו ישבנו באוטובוס ביחד ודיברנו והוא כמה פעמים נשען עלי כדי לישון,זה היה חמוד.
באחד המקומות,היה מסלול הליכה ובו החזקנו ידיים.~הסמקה~.
ואז הוא נטש אותי ועבר למקום אחר,אבל לא נורא.היה טיול ממש כיף ונהניתי מכל רגע שלו.
"...והוא נפל למטה,לאדמה,ונקבר לו בין חלקיקי האדמה הקשה ולא יכל לצאת אבל הצליח איכשהו לנשום.האמירות,הצחוקים,הלעג,המבוכה,כל אלה התאספו לאבן אחת גדולה שכסתה את המקום שממנו יכל לנשום,ועכשיו,איננו..."
זה דימוי שהמצאתי בשביל חוסר הביטחון הירוד שלי.כן,אני חסרת ביטחון וכולם רואים את זה.אני יורדת על עצמי הרבה,כשאומרים לי מחמאה אני אומרת שאני לא כזו ועוד.כאשר קורה לי משהו מביך,זה נחרט בזיכרון ולא עוזב אותי,ואז האבן גדלה וגדלה והביטחון מתערער מרגע לרגע.הלעג של הילדות גם כן נחרט וגורם לי לראות אותי באור שונה מאנשים אחרים שרואים אותי באור חיובי.
והאמירות שאומרים לי.אני נחשבת למשו בעיני כולם,ואם אני אומרת משהו או מגיבה,בצורה שלא נראית הגיונית לכולם אז אומרים:"ספיר אמרה ____" "ספיר,למה הגבת ככה?" וכו'.וזה רק מוריד את הביטחון יותר ויותר.
אבל אני חיה עם זה כבר הרבה זמן אבל בכל זאת,זה מפריע לי להגיע למימוש עצמי והכל,ואומרים לי את זה,אבל הם לא מבינים שהם אלה שמפריעים לי למימוש עצמי?
וזהו,זה פוסט ברובו דיכאוני,ולא תיכננתי ככה שהפוסט הראשון שלי מאז הרבה זמן יהיה ככה.:(
אז להתראות,
ספיר.^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
