הייתי אתמול בתל יצחק, "משואה" - מכון ללימודי שואה.
הילדים שהיו ביום ראשון הזהירו אותנו שחופרים שם בשכל וההרצאות משעממות תחת.
באתי לשם בקטע של "נראה מה יהיה", יהיה טוב - טוב, יהיה רע - לא משנה, זה על זמן בית הספר.
ואני קיבלתי שם את ה-שוק.
הגענו לשם ונכנסו לבניין. בתוכו היה סוג של אולם עם אבנים, והעתקים של קירות שנמצאו וכתובים עליהם דברים כמו
"עם ישראל חי" "נקמה" ועוד רבים אחרים. זה עשה לי משהו קטן בלב. הייתה הרצאה קצת משעממת (קצת הרבה)
ומשם עלינו לסרטון כזה על תנועות הנוער לפני השואה, אח"כ תנועת הנוער בזמן השואה ואחרי.
משם הגענו למשפט אייכמן.
זה נושא שבאמת ובתמים מעניין אותי. אני ילדה קשה כמו אבן, לא הרבה דברים שוברים אותי. לא מראות, לא תיאורים,
אני יכולה לראות, לשמוע, להבין דברים קשים באמת. כל הזמן שהייתי שם הרגשתי את זה - כמו קיר ענק. זה לא עשה לי
הרבה דברים בבפנוכו.
משפט אייכמן היה מרתק, אבל אני רציתי לשמוע את עיקר העדויות. אני לא מבינה למה לילדים כמונו לא נותנים לשמוע את
כל העדויות, את הדברים הקשים שנאמרים שם. אנחנו רוצים לדעת, להבין, להזדהות.
ואז, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הביאו לנו משהו ממשפט אייכמן, משהו בעל משמעות כלשהי.. לא קטעי מילים.
ראו את אייכמן ולא יכולתי שלא לתהות מה הוא חשב לעצמו כל זמן המשפט.
אחרי שסיימנו עם משפט אייכמן נכנסנו לתוך חדר-מסדרון שזה בעצם היה סיור עצמי. כל אחד הולך, מסתכל על דברים בסדר
כרונולוגי של מלחמת העולם השניה, מ-1939 ועד סוף המלחמה ב-1945. שם ראיתי עוד וידיאו קצר של מישהי במשפט אייכמן.
היא תיארה שם דברים - שגם אם אני לא זוכרת מה בדיוק.. אני זוכרת שזה טלטל אותי. אבל עדיין שמרתי על חזות קרה,
אני לא התרגשתי יתר על המידה.
ראיתי תמונות של אנשי-שלדים, כל כך רזים, ראיתי אנשים כרותי ידים או רגלים, ראיתי המון. אבל המוח שלי, או הלב לחילופין,
הצליח להסתגל למראות הקשים. כמה ילדים שבאו איתי התחילו לבכות.
הייתה הפסקה של 5 דקות, ומשם הלכנו אל התחנה האחרונה - "עדות".
לא ידעתי איך לאכול את זה.
היא סיפרה את ההתגלגלות שלה בזמן המלחמה, ואני חשבתי לעצמי שאני יושבת במרחק של מטרים ספורים ממישהי
שאשכרה חוותה את כל מה שהיא מגוללת לפנינו. היא הייתה שם ועברה את הדברים האלה.
היא הגיעה לקטע שבו היא ראתה איך רוצחים את סבא שלה מול עיניה, ולזכותה יאמר - היא לא חסכה מאיתנו פרטים.
הערצתי אותה על כך. היא חוותה את הכל, והיא מוכנה לחזור על הכל שוב כדי לספר לנו (ואנחנו לא הכיתה היחידה שהיא
מספרת לה). אבל למרות הכל.. כאשר היא סיפרה לנו איך היא ראתה איך רוצחים את סבא שלה, כל מה שרציתי
היה להתרחק ממנה כמה שיותר. הרגשתי נגעלת, מלאה ברחמים כלפיה. רציתי לקחת את הראש אחורה, ללכת כמה שיותר
רחוק או פשוט לברוח.. אבל לא יכולתי לזוז. כאילו רותקתי למקום שלי, לא יכולתי להזיז את הראש אפילו בסנטימטר.
אחר כך, היה סיפרה לנו על אושוויץ, על ברגן-בלזן. באותו רגע פשוט, פשוטו כמשמעו, הזזתי את הראש כמה שיותר אחורה,
כמה שיכולתי - והתחלתי להרחיק את הכיסא. זה היה הקטע היחיד בכל הסיור הזה שנשברתי, גם אם לא בכיתי, גם אם לא
הראיתי על עצמי שמשהו קרה לי.. נשברתי.
אבל אני לא נותנת לאנשים לראות מתי אני נשברת, את הזכות הזאת אני שומרת לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שִירִיי
