לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מלודיית הסתיו העצובה


סיפור בהמשכים. מלודיית- מנגינת.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2006

האישה בשלג


אמממ... עוד פרק...

אני יודעת שהפרק הקודם היה משעמם אבל... מה לעשות...

ככה זה ההתחלה! אני מקווה שההמשך יהיה טוב יותר.

תהנו!!


לפתע הופיעה מולי אישה. זאת אומרת, לא ממש מולי, יותר לידי. כנראה נרדמתי, כי לא היתה שם לפני כמה דקות. היא היתה... מוזרה... איך אני אתאר אותה, היא הייתה לבנה. פשוט לבנה. היתה לה שמלה ארוכה ולבנה שהגיעה עד לשלג הלבן שעל הרצפה. לשמלה היו שרוולים ארוכים ולבנים, שהגיעו לה עד שורש כף היד. היה לה שער בערך עד המרפקים, בלונדיני בהיר מאוד. כמעט לבנה. ו... היתה לה מין הילה כזו. לא הילה שיש לילדים שמתחפשים למלאכים בפורים, פשוט... היה לה אור כזה, שהציף אותה. אור לבן, כמובן. היה בה משהו נורא עצוב. לא רק הבעת הפנים שלה, שנראתה כאילו היא לא חייכה אפילו פעם אחת בכל ימיה... אלא... כולה היתה שמוטה כזו, מסכנה. היה משהו מעורר רחמים בה, משהו מאוד... אני לא יכול להסביר. אתה פשוט רואה אותה ומרגיש שאתה צריך לעזור לה, למרות שאתה לא יודע מה הבעיה שלה ואם יש לה בעיה בכלל. אתה מרגיש שאתה צריך לתמוך בה, לאסוף אותה אל זרועותייך ו... שתהיה שלך לעד. או ככה לפחות אני הרגשתי. "שלום". אמרתי. היא פתחה את פיה והתחילה לשיר. ששירה ענוגה, צלולה, מנגינה עצובה. לא שמתי לב בכלל מה היו מילות השיר. אני זוכר, אני יודע, שהשיר נשמע כאילו מלווה אותו מנגינת חליל. אבל בגלל השלג שירד,  לא היה אף אחד בחוץ. רק אנחנו שנינו, אני נשען על גזע עץ, והיא בכתפיים שמוטות שרה לי שיר-מנגינה. את אותה מנגינה קסומה, שאני שומע כל שנה בסתיו. "זו... את?" האישה, נערה אולי, ניערה את ראשה כאילו יוצאת מתרדמת חורף ארוכה, זקפה את גבה ואמרה: "אני- מה?" הסמקתי. השמש יצאה לרגע אך שוב חזרה אל מאחורי העננים. " את... שרה את המנגינה הזו... כל שנה בסתיו, נכון?" שאלתי, נבוך. זו לא היא, בטח סתם טייפ, וסתם הבכתי את עצמי והפסדתי אחת. עוד אחת. "כן. אממ... אל תשאל למה, כי אני פשוט לא יודעת..." היא השיבה נבוכה. "זו מנגינה.... מדהימה. את יודעת? אני מחפש אותך כבר שנים. מאז שאני ילד אני שומע אותך שרה." ענייתי, עדיין נבוך. השמש יצאה ממקום מסתורה ושוב לא חזרה. "כן... אני שרה את זה ממזמן... מאז שאני מצליחה לזכור את עצמי." היא ענתה. "וההורים שלך... כשהיית קטנה... הרשו לך לצאת מהבית? סתם כך בשביל לשיר?" היתה לי הרגשה שהאישה הזו לא סתם אישה. לא יכולתי ואני עדיין לא יכול להסביר מה בדיוק באישה הזו גרם לי להרגיש ככה ומה חשבתי שהיא, אבל הרגשתי. "הורים? מה זה הורים?" היא שאלה, מופתעת.

הובלתי אותה אל ביתי, ושם, על כוס קפה חם (לי) וכוס שוקו חם (לה) ישבנו ושוחחנו.

נכתב על ידי , 20/10/2006 14:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלודיית הסתיו העצובה- "כל שנה בסתיו"


בלוג חדש עם סיפור חדש...

מקווה שתהנו...

אהה, דרך אגב, מלודייה זה מנגינה, ופירוש השם של הסיפור: מנגינת הסתיו העצובה.

תהנו!!


כל שנה בסתיו זה מתחיל שוב. העלים, בגוונים של אדום- כתום, נושרים מהעץ. אפשר לעמוד שעות ורק להסתכל בתנועה הזיגזגית של העלים כשהם נופלים. אח"כ באה קצת רוח ומנדה אותם ממקום למקום. הכל כל כך מהפנט... בגווני אדום כתום... הצבעים האהובים עליי. אם הייתי בת, היו קוראים לי סתיו. או לפחות הייתי גורם לכך. כך אני חושב כל שנה בסתיו. סליחה שאני אומר את המילה הזו כל כך הרבה פעמים פשוט... אני מאוהב בסתיו. ולא באיזה מישהי שקוראים לה סתיו, אלא בסתיו- העונה. כל שנה, המנגינה הזו... חוזרת אליי... זו מנגינה של חליל, אך עם שירה. שירה... מדהימה. קול כל כך ענוג... כל כך צח... אני לא יודע בכלל מה היא אומרת. אני רק יודע שהמנגינה הזו... מושכת אותי כמו קסם אליה. אני הולך והולך בלי לדעת לאן בכלל. רק יוצא עם המעיל והצעיף (כי כבר קר) ויוצא... בעקבות מנגינה אבודה. אחח, איזה שם לסיפור. בעקבות המנגינה האבודה. חבל שזה לא סיפור. סיפור כזה יפה... ממש אפילו סרט. באמת... אין לי מילים לתאר את זה. שיר עצוב, מוכר, שמושך אותי אליו...אני פשוט מתמגנט אליו. אך אני אף פעם לא מוצא אותו. נשען על גזע עץ ושם מסתיים המסע המהולל שלי. סתם חצי שעה לרמוס עלים ולהתנגד לרוח, וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש.

השנה היה סתיו קר במיוחד, קשה במיוחד. אני עומד בחלון, ושוב שומע את המנגינה הזו. שוב... היא משכה אותי אליה כמו קסם... אני כבר 25 שנים רוצה לדעת מי הילדה, הנערה, הבחורה ששרה את זה, אך אף פעם אני לא מוצא אותה... כבר 25 שנים שאני מחפש, מחפש, תר ושואל למי יכול להיות קול כזה צח,יפה, צלול?.. לאף אחד. זה בטח הדמיון שלי. אני כל כך אוהב טרגדיות ודרמות והחיים שלי כל כך משעממים, שאני בוודאי ממציא בתת מודע שלי אחת לעצמי. כדי שאני אחשוב שהחיים שלי יהיו מעניינים יום אחד.

הפעם, באמצע, לא יכולתי להמשיך. השלג, שהתחיל לרדת מלפני בערך שבוע, התפרע והתחזק ושכבת השלג הגיעה לי עד לברכיים. אבל אני חייב להתבלט, נכון? חייב לרדוף אחרי פנטזייה?

נשענתי על אותו גזע עץ, וחשבתי.

נכתב על ידי , 13/10/2006 18:02  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 28

ICQ: 459006073 





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לcbabc אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על cbabc ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)