עבר חודש קצת מוזר.
הרבה שינויים במצב הרוח ויותר מידי עומס בלימודים ><
גם בזמן האחרון אני לא מעדכנת הרבה, לא כמו פעם לפחות.
גם כי אין משהו מיוחד לכתוב עליו וגם בגלל השגרה הזו של בי"ס, שיעורים, מבחנים, לאכול ולישון. אין כ"כ זמן וכוח.
ועד שאני מעדכנת כבר, זה לא פוסט אופטימי במיוחד.
אבל יהיה טוב :) מתישהו צריך להיות לא?!
.........................................................................................................
ראיתי את כולם בוכים,
זה העביר בי צמרמורת כששמעתי.
זה מפחיד לחשוב שהמוות יכול להיות כ"כ קרוב לכל אחד מאיתנו.
שאפשר לישון ולא לקום אף פעם. וזה כ"כ כואב רק לחשוב על זה.
זה עצוב נורא לחשוב שאנחנו בוכים על דברים שטוטיים כ"כ כשאחרים בוכים מאבל, מכאב, מגעגועים נוראיים.
ובגלל זה,
אני לא מפסיקה לחשוב..ולבכות.
אני מתגעגעת כ"כ.
כשעוד היית פה, אני חושבת שלא הבנתי באמת את המצב ולקחתי את זה כאילו הכל רגיל.
כשהלכת, זה היה מוזר, כאב לי נורא, אבל לא בכיתי, הדמעות לא יצאו.
ועכשיו? עכשיו את שומרת עלי מלמעלה, אני יודעת את זה.
ואני מדברת אלייך ובוכה שתעזרי לי בכל מיני דברים בעוד שבקושי שבכיתי כשהלכת.
זה כואב נורא ואני לא מפסיקה לבכות, אפילו שזה היה מזמן.
איפה את באמת נמצאת? אף אחד לא באמת יודע.
כל הזכרונות... פתאום עולות לי תמונות בראש, כשחיבקת אותי, כשביקשת שאעזור לך. לפעמים אני שומעת את הקול שלך קורא לי
עד זה נשמע אמיתי ואני באמת חושבת שאת כאן איתי, אבל אני מחפשת ולא מוצאת כלום.
אני מתגעגעת אליך, אל המאכלים הטעימים שלך, לקול שלך, לריח שלך.
הדבר היחידי שעוד איכשהו 'מעודד' אותי הוא שאני יודעת שאולי עדיף ככה, כי סבלת נורא ועכשיו טוב לך.
אז איפה שאת נמצאת, אני מתגעגעת ואני אוהבת אותך מאוד, תודה על כל מה שהענקת לי.
.........................................................................................................
עריכה:
הייתי בבית הכנסת.
עם שיר.
והפעם משום מה באמת ניסיתי להקשיב למילים, להבין.
אני לא יודעת אם זה קשור.. אבל הייתי צריכה את זה
זה עשה לי רק טוב.
תודה שירקו. :)
אני באמת מקווה (ורוצה) שהפוסט הבא שלי
יהיה אופטימי יותר.
שבת שלום!
שירן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
