החיים שלי

מוזר לא לעבוד, אפילו טיפה משעמם.

והכי מוזר שהייתי עם הילדה שלי, כשהיא נולדה, שנה ו3 חודשים בבית ולא הרגשתי בזה. הרגשתי שיש לי עולם ומלואו יחד איתה, אולי כי בזמנו הייתי צריכה לטפל בה, להניק אותה, להחליף אותה - בקיצור כמו כל תינוק/ת והיום הי כבר ילדה גדולה. אוכלת לבד, גמולה, מדברת המון ובלי סוף ויודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך וכמה.

השבוע אני בבית כי לילדה אין מעון, ולי אין חובה להיות בעבודה. זה מאוד נוח שאני יכולה להיות בחופש כשהילדה בחופש.

קמתי יחסית מאוחר, בד"כ אני קמה יחד עם בעלי ב6 בבוקר, הוא קם, שוטף פנים ושוב חוזר לחדר להתלבש. פעם הוא היה תמיד מנשק אותי לפני שהיה הולך לעבודה, היום אני כאילו מחכה לזה תוך כדי השינה. כששאלתי אותו למה אתה כבר לא מנשק לפני שאתה הולך הוא אומר לי "את ישנה כל כך חזק  ומתוק, אני לא רוצה להעיר אותך". סוג של דיסוננס, רוצה את הנשיקה הזו אבל אתעורר ממנה ומצד שני רוצה גם לישון.

הילדה התעוררה בבוקר, במיטה שלה, בחדר שלה, קודם כל קוראת לי "אמא? את פה?? גם אני פה!!", דבר שאני שואלת "איפה אבא?" היא מאוד קשורה אליו, לא משנה כמה היא איתו זה לא מספיק לה. כשגילינו בזמנו שיש לנו בת, בעלי לא דיבר איתי איזה יומיים, הוא היה מאוכזב מזה שיש לו בת ולא בן. היום המצב הפוך, הוא מאושר מזה שיש לו אותה. לא איכפת לו שיהיה לנו עוד בת, אבל מאוד רוצה שמתישהו יהיה לו בן... מעניין מה יהיה קודם...

בא לי חופשה אמיתית. טיולים, בטן גב, לראות עולם. אבל כל זה לא יכול להתאפשר עכשיו. אולי רק בעוד שנתיים. כשהמצב הכלכלי שלנו יתייצב, לקנות דירה זה הוצאות ללא סוף.

עכשיו הילדה ישנה שנ"צ, בעלי בעבודה, מתגעגעת אליו כאילו שנים לא ראיתי אותו...

אחזור ללמוד עכשיו.