אני כמהה ומשתוקקת לאדם הזה, שיבוא ויפיל אותי מהרגליים.
אני אוהבת אותך יותר מכל דבר שאי פעם היה לי, ובכל זאת, אתה לא מביא אותי לסיפוקי. אתה לא מתבטא כלפיי, אתה מסוגר, וגורם לכל השאר להתבלט מעליך.
כואב לי שזה כך. אני יודעת כמה יש בנו, אני יודעת שזה לא מת. משוכנעת. אתה כמו צופן שאני מנסה לפענח. ההתנהגות שלך כל כך לא מובנת לי, וכל כך קשה לי להשלים עם העובדה שהחלפת איתי תפקידים. אני, יחד עם הכל, תמיד צריכה להרגיש שאני שולטת במצב, באדם שאני איתו. ההתמודדות עם סיטואציה שבה אני מתבלבלת ומאבדת את עצמי היא כל כך מורכבת. אין לי יכולת לחבר את החלקים מחדש, פירקת לי את האישיות לרסיסים.
לקחת לי את ההגה מהידיים. פתאום אכפת לי, פתאום אני מרגישה חיה. אף אחד לא גורם לי להשתגע ככה.
הנחמה הגדולה שלי אבדה לי. כלומר, אני הכרחתי אותה ללכת.
בכל רגע של חולשה, הייתי נופלת לחיבוק חם ומעורפל בעליית הגג שלך, והיית יודע. היית יודע איך לגרום לי להרגיש כל כך מיוחדת , כל כך אמיתית איתך. וזה בטח לא היה אולטימטיבי, אבל מנחם מאוד. לדעת שאני, בשבילו, זה הדבר הכי טוב בעולם. ושהוא יעשה עבורי הכל ויישבר ויוותר תמיד ויסלח.
כעת, אין לי נחמה בדבר. הרוב מפנים לי את העורף, או שלא, אבל לא גורמים לי להרגיש כמו שמגיע לי וכמו שאני צריכה.
ההשתוקקות הזו לאהבה וליחס מיוחד יכולה לשגע. אני מחפשת את זה בכל אחד, כל מבט, כל מילה. הכל הופך לרמזים, אנשים חסרי משמעות לפתע נראים כל כך משמעותיים ומיוחדים.
אני לא אאחר יותר אני לא אסבול יותר אני לא אוותר לך יותר אני לא אוותר לעצמי יותר אני לא אפסיק להלחם במה שחוסם אותי.
האני החזקה עוד תחזור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
