פרק ארוך במיוחד כי מחר אני לא אהיה פה.
אני חושבת עליכן, הא? :]
קריאה מהנה, תגיבו 
"ברוך השם" דנה צחקה, "יאללה את באה החוצה? אני מתה מרעב, אני רוצה בורקס.."
"אממ..." היססתי. ההפסקה התחילה מלפני 5 דקות וסתיו עוד לא פה.
"אני די מחכה לסתיו" עניתי בקול מבואס.
"טוב אז אני תכף חוזרת, להביא לך משהו?" רואים, לפעמים היא יכולה להיות הכי נחמדה בעולם.
"לא, זה בסדר, תודה!" הבאתי לה חצי חיבוק כזה,
ואז נשכבתי על השולחן משועממת, מחכה לה או לסתיו, שאחד מהם יחזור לבדר אותי.
"היי" קול מוכר נשמע מעלי.
התרוממתי וראיתי את רז.
"היי!" קראתי בהתלהבות וקמתי לחבק אותו, "איזה כיף לראות אותך פה!"
"כן, יש לי שעתיים חלון" רז חיבק אותי.
"אז באת לבקר חחחח" עניתי, מתה עליו.
"אז מה את עושה?"
"אממממ..." התחלתי לענות, ואז פתאום קלטתי שאני שוכבת על השולחן בכיתה כמעט ריקה (חוץ מהילדי כאפות האלה שתמיד יושבים בפינות ועושים דברים של ילדי כאפות), לבד לגמרי, ולא עושה כלום בעצם.
"לא יודעת, חשבתי שאני מחכה לסתיו אבל הוא מעולם לא חזר משיעור אנגלית..." אמרתי ורז צחק,
"וואי, רעיון מעולה לסרט אימה- הילד שמעולם לא שב... מאימת הגראמר! מואהאהאה"
צחקנו.
"יש לי עוד 10 דקות להיות פה בערך..." הוא אמר.
"אז יאללה בוא החוצה, גם ככה עוד שניה נגמרת ההפסקה ויובשתי מספיק!" עניתי, לקחתי את היד שלו ומשכתי אותו החוצה מהכיתה.
יצאנו החוצה וקנינו קרמבו בקיוסק, ואז הלכנו למצוא ספסל מיותם ואימצנו אותו.
"עוד מעט חופש!" הכרזתי בחיוך, תוך כדי קילוף הנייר סביב הקרמבו שלי.
"לא לי.. לי הייתה שביתה" רז אמר בעצב.
"לא נורא, לך היה מספיק חופש" צחקתי, "עכשיו תורנו!"
פתאום היה צחוק ממש חזק מאחורינו, והסתובבנו כזה, אינסטינקס- אתם יודעים..
זה היה לא אחר מאשר סתיו, ממש ממש סתיו.
סתיו שלי, אם לא הבנתם. כי לי לקח כמה זמן להבין את זה..
סתיו שלי, יושב על יסמין שישבה על ספסל וחיבקה אותו. והם צחקו ממש ממש בקול רם.
פתאום הרגשתי מן הרגשה לא נעימה כזאת בבטן, והחזרתי מבט מבוהל מהיר לרז.
הוא הסתכל עלי נבוך, לא יודע מה להגיד או לעשות.
אם לפחות היה אומר משהו... אז יכולתי להעמיד פנים שזה מסיח את דעתי. אבל השתיקה הזאת רק הגבירה בי את התחושה שמשהו לא בסדר.
כיחכחתי בגרון, מנסה לצאת מזה. למזלי בדיוק היה צלצול, אז קמתי,
ואמרתי בטון הרבה יותר מדי גבוה "איזה כיף שבאת לבקר רז!" וחיבקתי אותו בצורה מגושמת ומגוכחת.
"אממ.." רז התחיל להגיד, אבל העדפתי שלא יגיד כלום כי כבר העיניים שלי עקצצו.
"אז אני אלך לכיתה, כי היה צלצול והכל. אני לא רוצה איחור" צחקתי. מה מצחיק פה בדיוק, מפגרת?
רז תפס לי את הידיים ומשך אותי אליו שוב, "אני בכל מקרה צריך ללכת," הוא אמר תוך כדי חיבוק, "אז נדבר".
התנתקנו והתחלתי להתרחק ממנו, ואז הוא צעק לעברי, "תחייכי, ילדה יפה!" חייכתי חיוך קטן ורז חייך אלי בחזרה.
עשיתי עיקוף קטן בשביל לא לעבור איפה שסתיו ויסמין ישבו, ועליתי לכיתה בלב כבד, מודעת לעובדה שסתיו עוד יושב לידי ועכשיו אני אצרך להתמודד עם מה שראיתי.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי בשקט במקום, מפנה מהשולחן פירורים של סנוויץ' שמישהו החליט להשאיר לי למזכרת.
למרות שלא רציתי, לא הצלחתי להוריד ליותר משניה את המבט שלי שהיה מקובע על הדלת של הכיתה. תלמידים נכנסו, קלטו אותי בוהה בהם ועשו לי פרצוף או נופפו לי. חייכתי ונופפתי לכולם בחזרה.
ואז סתיו נכנס. כולו מנופף לי בהתלהבות, מחייך וחושף טור ארוך של שיניים ישרות ולבנות, כאילו העולם לא נפל והתנפץ, כאילו הוא עשוי חרסינה, רק לפני 2 שניות. והכל בגללו.
"היי לך" הוא התיישב לידי, עדיין מחייך. רציתי לצעוק עליו "מה אתה מחייך בכלל?!" אבל במקום זה סתם עניתי בסתמיות מוחלטת, "היי".
"אנחנו נפגשים היום?" הוא שאל שוב, באושר הילאי.
"אממ.." אספתי את כל האדישות שמצאתי, "נראלי שכן".
"איזה התלהבות.." הוא דיגדג אותי, עדיין מנסה לפייס את המצב רוח שלי שהוא בטח לא הבין מאיפה זה נפל עליי פתאום.
שתקתי בסתמיות.
בינתיים כולם נכנסו וגם המורה ללשון והשיעור התחיל, סתיו התסכל עלי, פלט אנחה מיואשת והסתובב ללוח.
מצד אחד, היה לי לא נעים להעניש אותו. אני לא כזאת, ועמוק בפנים ידעתי שיש למה שראיתי הסבר הגיוני. אבל מצד שני- התאכזבתי שהוא וויתר בקלות יחסית. זהו?
אבל מהר לפני שהתחלתי לשנוא אותו הרגשתי את היד שלו מגששת לי בעדינות בגב, עד שהיא התמקמה לה בנוחות במותן, מחבקת אותי.
חייכתי חיוך קטן, אתם רואים מה הוא גורם לי?
"סוף סוף חיוך" סתיו לחש לי, והחיוך מיד נמחק.
"נו, מה יש לך?" הוא שאל, טוב יאללה ניתן לו רמז.
"אז איך הייתה לך ההפסקה?" שאלתי במתיקות כזאת.
"ההפסקה?" הוא נראה מבולבל....
"שיט! אני כזה טמבל!" בינגו. הוא הרים את הקול קצת, מילא- היה רעש בכיתה.
הוא משך את היד שלו מהמותן שלי.
משכתי באף וחיבקתי את עצמי.
"כרמל? שכחתי מזה לגמרי. אני מזה מצטער.. את יודעת שזה לא היה בכוונה." הוא אמר, מביט בי לא מביטה בו.
"לא אכפת לי מזה ששכחת" עניתי, אולי קצת עצבנית מדי.
"אז ממה?" הוא נגע ביד שלי, ולא משכתי אותה.
שתקתי.
לא עניתי. אבל לא בגלל שלא היה לי מה להגיד. כי פתאום קלטתי- כמה מטומטמת אני. על מה בדיוק אני עושה דרמה? טוב שאני לא מגזימה.
יסמין סתם ידידה שלו. הרבה יותר טובה ממה שאני הייתי, כנראה. ומה הם כבר עשו. למה שהוא יהיה איתי אם הוא רוצה אותה? ולמה בכלל שהוא יבגוד בי? מה, לילדים אין עיניים בבצפר הזה? כל אחד יכל לעבור ולראות אם הוא היה בוגד.
כולה הוא ישב עליה. כולה הם צחקו. הוא לא שכח אותי בכוונה. זה לא כאילו הוא בגד, לא?
"כרמל?" סתיו העיר אותי מהרהורי.
"הא?" התנערתי.
"למה התעצבנת?" הוא שאל.
"מה? הממ סתם, עצבנו אותי בשיעור אנגלית" חייכתי. אז וויתרתי לו? לא הייתי בטוחה.
"את מחייכת!" הוא חייך בחזרה,
"כן, יסמין סיפרה לי על זה, איזה התאגדות עשו לך חחח" הוא צחק. יסמין סיפרה לך, מה? צביטה קטנה בלב.
"אממ כן, מתי הספקת לדבר עם יסמין?" היתממתי.
"אה כן.. היא רצתה לדבר איתי בהפסקה." סתיו ענה, "כאילו את יודעת, היא ידידה טובה שלי, והיא שמעה את החדשות ממישהו אחר אז.." הוא שיחק לי בשיער.
"אה.." אמרתי בשקט.
"בטוח שאת לא כועסת?" הוא שאל שוב, הפעם בשקט כי המורה שוב התחילה לדבר והכיתה השתתקה.
"בטוח" אמרתי, ואז קרה הבלתי צפוי- הוא נישק אותי. בכיתה. ליד כולם. באמצע שיעור!
התנתקתי מהר, כולי מסמיקה. "סתיו!" לחשתי בטון מאשים. סתיו צחק, וגם שמעתי צחקוקים מאחורינו.
הרגשתי איך אני מסמיקה, מבוכה נוראית.
"מה?" סתיו היתמם, צחקק.
טוב יאללה, צאי מזה, פקדתי על עצמי. צחקתי, ונתתי לו מכה על הברך, חלש.
"התגעגעתי אלייך, אני לא עומד בפנייך" הוא חייך, מחזיר את היד שלו למותן שלי, מלטף אותי בעדינות.
אין לו מושג למה הוא גורם אצלי, מה שאני מרגישה אליו מתחזק משניה לשניה.
אחרי שאכלתי צהריים הלכתי למחשב ופתחתי את המסנג'ר. איך שהתחברתי פתאום קלטתי כמה זמן לא דיברתי עם אנשים במסנג'ר.
זה קצת עצוב שיש אנשים שהקשר שלי איתם נשאר רק במחשב, יש ילדים בשכבה שבחיים לא החלפנו מילה פנים מול פנים אבל במסנג'ר אנחנו מנהלים דיונים עמוקים ושיחות מלב אל לב.
שיניתי את הכינוי שלי מאיזה בדיחה פרטית שלי ושל דניאל, בחזרה ל- 'כרמל', וכתבתי בהודעה האישית משהו על זה
שעוד מעט חופש, וגם הוספתי בסוף בסוף- 'סתיו (L)'. התחשק לי לכתוב 'סתיו אני אוהבת אותך', אבל זה נראה לי לא נכון לעשות את זה.
בעיקר בגלל שזה עוד לא נאמר לו ישירות, אז שכל המאה ומשו אנשים שיש לי במסנג'ר יקראו את זה לפניו?
חיפשתי אנשים שבא לי לדבר איתם. סתיו לא היה מחובר, דנה הייתה על לא נמצאת. דניאל לא ענתה לי, עם ליאת לא היה לי כוח לחפור. בדיוק באתי לשלוח הודעה לשני או לדולב ופתאום קיבלתי אחת בעצמי.
רן אומר/ת: שלום שלום
כל כך הופתעתי שפשוט בהיתי במסך כמה דקות.
רן אומר/ת: את פה?
כרמל: כן :] מה נשמע?
רן: הכל טוב מה איתך?
בדיוק הטלפון צלצל, זאת הייתה דניאל. "אנחנו צריכות לחפור!" היא הכריזה.
"סבבה," צחקתי, "רק חכי שניה."
כרמל: גם :) אני צריכה ללכת, ביי ביי :)
רן: ביי
"אני איתך נשמה" צחקתי. כמו שכבר כתבתי, דניאל אחת החברות הטובות שלי. אני מתה עליה, כיף לדבר איתה ולחפור שעות.
סיפרתי לה הכל על סתיו וגם חפרנו קצת על החופש ותכננו כל מיני דברים. דיברנו קצת על דולב, שדניאל דלוקה עליו כבר כמה זמן, וגם על שגיא, י'ניק חמוד שמחזר אחריה והיא עוד לא החליטה מה לעשות לגביו, וקבענו להפגש.
"טוב דנדוש, אני נראלי נוטשת אותך, אני מתה מעייפות" פיהקתי, אחרי 55 דקות שיחה שלמות!
"חחח סבבה ילדה עייפה. היה כיף לדבר" היא צחקה.
"כן, צריך להשלי פערים לעיתים יותר קרובות" גיכחתי.
"אז לא יהיו פערים להשלים! סתומקי שלי. יאללה ביי" דנה צחקקה.
"ביי דנדוש" עניתי וסגרתי את הטלפון. אולי אני באמת אנסה לישון קצת. החלפתי את הג'ינס לבוקסר וצנחתי על המיטה,
והעייפות עשתה את שלה.
בסביבות 5 התעוררתי פתאום. 'א-ה-ב-ה, פתאום היא מתפרצת, כמו להבה...' הטלפון שלי צלצל. כן, צלצול קיטשי לאללה. ככה זה כשאתה מאוהב.
"הלו?" עניתי בקול צרוד, שוכחת להסתכל מי מתקשר בכלל.
"כרמל?" נשמע קול מוכר.
"אממ.." עניתי, מנסה לזהות למי שייך הקול.
"הערתי אותך?" אה. זה סתיו. הרגשתי את החמימות מתפשטת אצלי בחזה.
"לא בדיוק" שיקרתי, מתרוממת מהמיטה.
"פשוט שלחתי לך סמס לפני שעה ולא ענית לי, וחיכיתי לך.."
"אוי פאק!" עניתי מהר. קבענו להפגש היום.
"אז את באה?"
"ברור... מה השעה בכלל?" התבלבלתי.
"רבע לחמש.. תגידי, ישנת?"
"אממ... כן.." אמרתי במבוכה.
"איזה חמודה!!" הוא אמר בהתלהבות, בקול חם כזה.
צחקתי בשקט.
"איך בא לי לראות אותך כשאת ישנה, אולי תבואי בפיג'מה ותמשיכי לישון פה?"
הרגשתי התרגשות כזאת בפנים. אני לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי, הדברים הקטנים האלו הם אלו שעושים את הקשר.
קמתי מהר, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, החלפתי את חולצת בצפר לגופית פסים אפורה ומעל זה שמתי עליונית ירוקה (בכל זאת, אפריל, קר).
שמתי עיפרון שחור, פיזרתי את השיער, שמתי קצת בושם, הודעתי לאמא שאני הולכת, לקחתי פלא ומפתחות ויצאתי, 20 דקות אחרי השיחה.
רק פעם אחת הייתי אצל סתיו, לפני כמה חודשים כשלמדנו ביחד למבחן במתמטיקה. מעניין אם אמא שלו תזכור אותי, הרהרתי תוך כדי הליכה.
לוקח בערך 10 דקות ללכת ברגל ממני לסתיו, אנחנו גרים ב2 שכונות מרוחקות יחסית, אבל עיר קטנה, אתם יודעים :]
הוא גר שנייה מהבצפר, ככה שיצא לי לעבור שם בדרך. ואת מי אני רואה משחק כדורסל עם עוד כמה בנים במגרש של הבצפר? לא אחר מאשר רן.
האמת היא שהם היו די רחוקים ממני, אז לא חשבתי שהוא ישים לב אלי בכלל, ולא היה לי כוח לצעוק לו. אבל בשניה שעברתי שם, קלטתי אותו מסתובב אלי, כאילו הוא ידע בדיוק מתי אני אעבור שם.
"היי!" הוא צעק לי מחייך. הוא מסר את הכדור לאחד הבנים ורץ אליי.
"היי," חייכתי בחזרה, "מה נשמע?"
"מעולה, כיף לראות אותך פה" הוא התקרב אלי ונתן לי נשיקה בלחי.
"כן," צחקתי, "לא עמדתי בגעגועים לבצפר"
הוא גיכך, "רוצה להשאר קצת? אפשר ללכת לגלידה אח"כ או משהו" רן תלה בי עיניים מצפות. איך הוא תמיד צץ ברגעים הכי לא קשורים והכי לא מתאימים?
"האמת שאני בדיוק בדרך ל.. אנשהו" עניתי בטון מתנצל.
"לא נורא, פעם אחרת" הוא חייך.
"רן אתה בא?" אחד הבנים, רועי, צעק לו.
"אז יאללה, נדבר" חייכתי והתחלתי להסתובב.
"יאללה, ביי" שמעתי אותו עונה לי, ואת צעדי הריצה שלו בחזרה למשחק.
המשכתי ללכת רגיל, אבל בפנים הרגשתי כמו הר געש שהרגע התפרץ.
מה לעזאזל הרגע קרה פה?
זתומרת, אין בזה שומדבר רע ששני ידידים מסתובבים ביחד. גם אם שניהם נמצאים במערכת יחסים.
אבל מה שתפס את תשומת ליבי זה שעד לאחרונה רן לא העיף בי מבט בכלל. מה קרה שפתאום הוא מתחיל להתעניין בי? ואני לא מדברת על הקטע הרומנטי.
כי גם אם הייתי מתחילה לפתח ציפיות (ואני לא!), טוב לי עם סתיו.
ואני לא הולכת לקלקל את זה...
מקווה שאהבתם! 
תודו שהפעם השקעתי :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שכותבת(: