אני יודעת שהפרק קצר, אני פשוט מתה מעייפות -הרגע חזרתי הביתה ואין לי כוח לשכתב עוד.
מחר פרק ארוךארוך ומעניין במיוחד(:
(פרק קודם)
נשארתי קצת לפטפט איתם, ענבל חמודה. קצת מטומטמת, אבל חמודה (: ודולב.. היה די שקט. אולי קרה ביניהם משהו. אני אחקור אותו לגבי זה בהזדמנות.
נכנסתי הביתה, אמרתי שלום לכולם, הוצאתי את מיקי, דיברתי קצת עם דנה בטלפון, החלפתי כמה אסמסים דביקים עם סתיו, קראתי סיכומים באזרחות והתארגנתי לשינה.
כשהייתי כבר בתוך המיטה, בחדר החשוך ורק הנשימות של מיקי מפריעות לשקט,
כל הזמן חשבתי שוב ושוב על מה שענבל אמרה... "בחייך, כולם יודעים!".
התהפכתי במיטה, ניסיתי להרדם אבל זה לא היה קל. למה זה כל כך מפריע לי שכולם יודעים? יש לי הרגשה רעה כזאת,
אבל אני לא מצליחה להסביר אותה כמו שצריך. אפילו לא לעצמי.
התעוררתי מבולבלת לגמרי. הסתכלתי על השעון- פאק! השעה הייתה 9:20.
למה לא העירו אותי? יצאתי מהמיטה עצבנית ורצתי למטה, הבית היה ריק.
"אמא?" צעקתי "אבא?!". הסתכלתי מהחלון ו2 המכוניות של ההורים לא היו שם.
דאמט- למה לא העירו אותי?! ולמה השעון המעורר לא צלצל?!
התחלתי לחפש את הפלאפון שלי, עליתי לחדר וחיפשתי בכל מקום, הוא פשוט נעלם. התקשרתי אליו והוא היה מכובה. שיט!שיט!שיט! התחלתי להיות יותר עצבנית מרגע לרגע.
התקשרתי לאמא.
"אמא!" צעקתי עצבנית כשהיא ענתה.
"כרמל? מה את עושה בבית?" שמעתי את הבלבול בקולה.
"אף אחד לא העיר אותי" עניתי בזעם בזמן שהמשכתי להעיף כריות ושמיכות מהמיטה במטרה למצוא את הפאלפון האבוד.
"מה זאת אומרת לא הערנו אותך? הערתי אותך פעמיים! ומה עם השעון המעורר שלך?" אמא התחילה להתרגז.
"הוא לא צלצל!!!" צעקתי ממש.
"כרמל אני מציעה לך להרגע ומהר. את לא צועקת עלי את שומעת?! תתלבשי ותלכי לבית הספר עכשיו!"
"אני לא הולכת" הנמכתי טונים, אבל התחשק לי לעשות דווקא.
"מה זאת ההתנהגות הזאת?" שונאת את הטון החינוכי הזה שלה, "את הולכת ועוד איך!"
"לא רוצה ללכת" אמרתי שוב.
"כרמל תקשיבי לי טוב טוב," אמא הורידה את הקול ללחישה מסוכנת, "יש לך 10 דקות להתארגן וללכת לבית הספר, אני לא אתן לך שום אישור ושום כלום! אם אני מגלה שלא הלכת זה הסוף שלך. עכשיו את מפריעה לי בעבודה, בחייך! את ילדה בת 15, תראי קצת בגרות! ביי" והיא פשוט נתקה.
ארררררררגג! צנחתי על המיטה, כולי עצבים. לא ידעתי איפה להטביע אותם.
פתאום ראיתי בזווית העין שלי את הפלאפון מונח על המדף של הספרים לבצפר. קמתי בבת אחת, נשמתי ולקחתי אותו.
הוא באמת היה מכובה, התרגזתי. זה למה גם לא קמתי.
הכנסתי אותו למטען והדלקתי אותו- קיבלתי 3 סמסים בעלי תוכן זהה פחות או יותר- 'איפה את/למה לא הגעת?'
עצבים... ירדתי שוב למטה, והכנתי לי קערה ענקית של עגבניות עם גבינה בולגרית- שילוב מנצח, אחד הדברים הטעימים(:
הרגשתי שנרגעתי, החלפתי בגדים (לפיג'מה אחרת אמנם, אין לי כוונה ללכת לבצפר למרות האיומים של אמא), ראיתי קצת טלוויזיה ושקלתי לחזור לישון,
כשבדיוק הפלאפון שלי צלצל- גל (תזכורת- חברה שלי).
"הלו?" עניתי בחוסר רצון
"כרמי?" היה רעש ברקע, אבל זיהיתי את הקול של גל.
"כן?"
"היי זאת גל!" וואלה..
"כן?" עניתי, שנאתי את עצמי באותו רגע על העצבנות והקרירות שאני מפגינה.
"למה לא באת? דואגים לך פה.."
"אממ.. לא התעוררתי מהשעון מעורר..." עניתי.
"מה?" היא צעקה.
"לא התעוררתי מהשעון מעורר!" הרמתי את הקול.
"תגידי שוב, יש פה מלא רעש ולא שמעתי כלום! אמרת שאת חולה?" גל צעקה שוב.
"השעו... כן"
"אה.. אוי באסה. תרגישי טוב!" היא אמרה, ואז שוב היה מלא רעש ולא שמעתי כלום, אז אני צעקתי "מה?"
ואז היא נתקה. מוזר.
אחרי דקה קיבלתי סמס- 'סורי שניתקתי, רבקה בדיוק נכנסה. תרגישי טוב:)'
אחרי עוד שעתיים טלויזיה, עוד סמס. מסתיו, באמת תהיתי למה הוא לא התקשר או סימס.
'רוצה ביקור חולים? D:'
בשניה הזאת, שקראתי את ההודעה, כל העצבים והרוגז התפוגגו במהירות העל. עליתי למעלה בטיל, צחצחתי שיניים, סידרתי את החדר ועניתי לו סמס- 'כן, בוא(:'
ישבתי בחדר עם ספר בסביבות ה-20 דק', ואז שמעתי דפיקה.
ירדתי למטה עם מכנס קצר, גופיה ושיער אסוף בקוקו מבולגן, בלי איפור או משהו. בטח נראיתי מעוכה, אבל זה רק סתיו..
פתחתי את הדלת. וו-או.
סתיו, רן, דולב ואלון- סתם ילד מהשכבה שאין לי כ"כ קשר אליו, עמדו שם. בטח נראיתי די מבולבלת,
"פשוט היינו בדרך לקניון אז.." סתיו אמר (ביום שישי כמעט כל השכבה הולכת לקניון אחרי בצפר, מנהג כזה עוד מהיסודי).
"אה.. תיכנסו" עניתי וזזתי. סתיו פשוט עבר אותי והלך להתיישב על המדרגות, ורן.. חיבק אותי. וו-או. לא נשיקה על הלחי, וגם לא סתם תפיחה על הכתף (אני 'חולה', זוכרים?). פשוט חיבוק מקיף כזה.
דולב עמד לידו ושם יד על המותן שלי, "איך את מרגישה?" הוא שאל, חמוד.
"אני לא חולה בכלל.." עניתי, "סתם לקחתי יום חופש, לא הצלחתי לקום בבוקר." אלון בינתיים עבר אותי כמו כלום והתיישב ליד סתיו.
באמצעות כישורי ליכסון המבט שלי ראיתי שהם התחילו לפטפט ביניהם.
בפנים התרגזתי, מה זה פה- בית פתוח? חשבתי שסתיו יבוא לבד! ולמה הוא לא מתייחס אלי? אבל מבחוץ המשכתי לחייך בנחמדות.
"סליחה על הלבוש שלי," גיכחתי, מודעת לכך שאני נראית כאילו הרגע יצאתי מהמיטה, "רוצים לשתות משהו?"
"זה בסדר, את יפה גם ככה" דולב חייך, והוא ורן סירבו להצעה הנדיבה שלי.
"סתיו?" שאלתי, מנסה להסיט את צומת ליבו מהילד הזר שפלש לי לבית בחזרה אלי.
"לא זה בסדר, אנחנו תכף הולכים.." הוא אמר בקרירות. מה? קרירות? מה יש לו?
מקווה שאהבתן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שכותבת(: