בא לי, בא לי לישתות, בא לי לעשן.

אני כל כך פוחד ליפול שוב, הנפילה אחרי 8 חודשים כמעט ריסקה אותי אבל זה היה כל כך טוב!

החוסר תחושה הזו, הבריחה מרגשות של הפיטורים מהעבודה והלחצים שאמא שלי שאפילו בגילי לא מניחה לי...

ועכשיו אני מאוהב ועם כל תחושת האופוריה מגיעים גם הפחדים והסרטים שאני תמיד אוכל בגלל החוסר ביטחון העצמי שלי.

אני כל כך רוצה שזה יעבוד אבל אני לא יכול לתת לה את מה שהיא הכי אוהבת.

היא מושלמת, אני מרגיש פגום כמו שתמיד הרגשתי.

ביום שלישי הייתי אצלה כמעט כל היום והיה מדהים וכל כך טוב עד כדי דמעות של אושר ואני מפחד, מפחד לפגוע בילדה שלי, והיא שלי ורק שלי ואני כל כך אוהב את זה ואותה.

הכרתי את החברים שלה ואת ההורים שלה ולפחות מהאמא יש "אור ירוק" לפחות זמני.

איך אני יכול להיות מושלם בשבילה אם אני כל הזמן חושב על כמה שאני פוחד לאכזב אותה??

לוחמת שלי, בייבי שלי, לובימיה, אני אוהב אותך