העינויי העצמי הזה של ספקות עצמיים לא עובר לי ואני לא יודע איך לטפל בזה.
היה לה יום קשה אתמול ונקרעתי מבפנים כי רציתי להיות שם ולחבק ולהגיד שיהיה בסדר.
אני קורא את מה שהיא כותבת, החולצה שלי, הריח שלי ואני אוהב אותה כל כך ושמח שהיא איתי ושוב הפחד מזדחל לו לתוך הראש, החולשה הזו שמרעילה את הנפש שאולי זה יתחיל לשעמם אותה הבחור הנחמד שאני, שמסיים שיחות ב"אני אוהב אותך" ולא מפספס שיחה אחת. שכל לילה שולח לה לילה טוב וכל בוקר בוקר טוב.
מתי זה יתחיל להעיק? מתי היא תגיד לי מספיק?
ועוד יותר מפחיד, משהו ישן, פתאום אני מקבל צביטה בלב שאני מדבר איתה וכשהיא שולחת לי תמונות של התחפושת שלה לאיזה משחק, אני לא אוהב אותה אבל מה זה הרגש הזה? קנאה? קנאה באדון החדש של הקטנה? קטנה שאלה אותי אתמול אם משהו קרה ואמרתי לה את האמת אבל לא את כולה שאני לא מבין מה קורה לי. סיפרתי לה על הדאגה שלי לבייבי כי לבייבי היה יום רע והיא נמצאת בבית לא בריא... הייתי נותן הכל בשביל שתבוא לפה, לחיות איתי במקום שיהיה לה רק טוב. אני אוהב טת בייבי שלי זה הדבר היחידי שבטוח בשבילי.
אני חסר חשק לכלום בזמן האחרון, ביטלתי 2 ימי עבודה בתירוץ עלוב שאני לא מרגיש טוב. פעם הייתי הולך לעבודה גם עם חום גבוה אבל אין לי חשק, לא בא לי... אני נכנס לדיכאון? אני סתם מאכיל את עצמי סרטים? איך אני יכול להיות שם בשביל בייבי אם אני לא שם בשביל עצמי?
ספקות עצמיים...
אתמול שלחתי לה לילה טוב בסמס והיא לא ענתה, כנראה נרדמה, ובכל זאת אני אוכל על זה סרט!
אני טיפש, חושב יותר מדי...
ספקות עצמיים....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
