היא רגילה לזה, היא חזקה. קשה לי להודות בזה אבל פחדתי, פחדתי פחד מוות. היינו בים באשקלון ופתאום אזעקה, טילים עפים מכיוון עזה, טילים יוצאים מכיוון ישראל ומיירטים ובום ועוד אחד ועוד אחד, יש אש בשמיים ואני משקשק משחק אותה אדיש, לא להראות חלש לידה, אסור לי. כמעט מקיא מפחד. שמעתי פיצוצים כל היום ופתאום נכנסה בי ההכרה שקילומטרים בודדים משם מתנהלת מלחמה עקובה מדם.

חזרנו לבית שלה, ונפגשנו עם ידיד שלה והיה נחמד. בערב אמא שלה הגיע הביתה ובייבי לא שטפה כלים כמו שהיא אמורה לעשות. הצעקות, הקללות... אמא שלה שפכה לבייבי את המאפרה על המיטה ובעטה לה בכל התיקים בחדר ואז נכנסתי להלם - היא הכתה אותה, מולי, קיללה ושלחה אותה לעזאזאל... אישה! את אמורה להיות אמא שלה! בייבי ארזה תיק ובאה אלי, להתרחק, היא חייבת. אם הייתי יכול הייתי מביא אותה אלי לתמיד. כששאלתי אותה על זה היא אמרה שזו רק טעימה ממה שהולך אצלה בבית בדרך כלל ונבהלתי, לא ככה זה אמור להיות גם ככה החיים שלה לא הוגשו על מגש של כסף. היא אצלי עד מחר ואז, לא איום הטילים מפחיד אותי אלא איום האמא שהיא תתחרפן שוב.